לחם הפנים מבטא אחווה ושיתוף

הרב דב קדרון

מנחות צד ע"ב

יש שתי דעות בגמרא בקשר לצורה של לחם הפנים: א. כמין "תיבה פרוצה", כלומר תחתית שטוחה ושתי דפנות זקופות. ב. כמין "ספינה רוקדת", כלומר בסיס צר מאוד, ורוב הלחם עולה באלכסון כלפי מעלה משני הצדדים.

רש"ר הירש זצ"ל (שמות כה,כט) מסביר שבכל ענייני לחם הפנים בולטת מאוד מידת האחווה, כי הוא מסמל את יסוד החיים השיתופיים בישראל, שמבוססים על עזרה הדדית ותמיכה של אדם בחברו.

לפי הדעה הראשונה אורך התחתית של הלחם היה כאורך שתי הדפנות הזקופות יחד. נמצא, שעל - ידי הצורה הזאת נתן כל לחם את אותו השיעור לצורך נשיאת הלחם שמעליו, כמו שיעור התחתית שלו עצמו. הדבר הזה מסמל מסירות איש אל אחיו, מסירות שכל אנוכיות מסולקת ממנה. והרי זה התנאי הנדרש לכל רווחה: שכל אדם ירבה נכסים לזולת בה במידה שירבה לעצמו, ויפרנס את שולחן חברו באותה מידה, או כמעט באותה מידה, שהוא מפרנס את שולחן עצמו. דבר זה מודגש עוד יותר לפי הדעה השניה, "כמין ספינה רוקדת", שכן לפי דעה זו היה אורך תחתית הלחם רק כאצבע, דהיינו רק חלק אחד מארבעים מאורך הלחם, ושאר חלקי האורך התרוממו באלכסון מעלה מעלה אל הלחם שמעליו.

עניין זה בא לידי ביטוי גם בכמות הסולת הנדרשת, שכן כל אחד מלחמי הפנים עשוי משני עשרונים, ובדרך כלל עשרון אחד הוא מידת התצרוכת היומית של היחיד (בהתאם לעומר לגולגולת של המן שירד מן השמים). לפיכך שני עשרונים הם מידה כפולה של תצרוכת - בשביל עצמו וגם בשביל חברו.