|
מאמץ להקל במקרה קשה / רפי זברגרחולין יז ע''ב - יח ע''א
הקדמהלמדנו במשנה בדף ט''ו: אלו סכינים כשרים לשחיטה ואלו סכינים אינם כשרים לשחיטה. בדף י''ז: מתחיל דיון על חובת בדיקת הסכין לפני השחיטה, ומשתרע עד המשנה בדף י''ח: אמר רב חסדא מנין לבדיקת סכין מן התורה שנאמר (שמואל א', י''ד, ל''ד): וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תֶחֶטְאוּ לה' לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם וַיַּגִּשׁוּ כׇל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם. רב חסדא מוכיח מהפסוק בספר שמואל, כי שאול ביקש מהעם להביא אליו את השוורים והשה כדי לשחוט ''בָּזֶה'', כלומר בסכין שאני (או מישהו אחר שהוסמך לכך) בדקתי, ורק לאחר מכן תאכלו את הבשר. וזהו מקור לדין בדיקת סכין השחיטה מן התורה (חז''ל מכנים גם פסוק בנביא כמקור מן התורה (הגהות יעב''ץ)) פשיטא, כיון דכי נקב – טריפה, בעיא בדיקה. מקשה הגמרא, מה הצורך בפסוק? הרי ניתן לומר מסברה שיש לבדוק את הסכין לפני השחיטה, שאם לא יבדקו והסכין תהיה פגומה, השחיטה לא תהא כשרה! לחכם קאמרינן. עונה הגמרא שאמנם נכון, מסברה צריך לבדוק את הסכין, אך רב חסדא מלמד אותנו כי יש לתת לחכם לבדוק. שהרי שאול ביקש שהסכין תיבדק על ידו (או חכם אחר שהוסמך לכך), וזהו החידוש בדבריו. והאמר רבי יוחנן: לא אמרו להראות סכין לחכם, אלא מפני כבודו של חכם! ממשיכה הגמרא להקשות מדברי רבי יוחנן אשר אמר כי הצורך בבדיקת סכין על ידי חכם הוא רק משום כבודו של החכם. אם כן, חוזרת השאלה מה הצורך בלימוד מן הפסוק? מדרבנן, וקרא - אסמכתא בעלמא הוא. תשובת הגמרא: אין הכי נמי. באמת צודק רבי יוחנן שזהו דין דרבנן, אבל רב חסדא מצא מקור מן התורה (נביא) וזהו רק ''אסמכתא'' ולא מקור ממש.
הנושאלאחר שלמדנו את חובת בדיקת הסכין על ידי חכם, דנה הגמרא בדף י''ח, מה הדין לשוחט שלא קיים חובה זו: אמר רב הונא: האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם - משמתינן ליה. רב הונא פסק כי שוחט שלא מקיים את ההלכה, ושוחט מבלי להראות לחכם לפני שחיטתו – מנדים אותו. ורבא אמר: מעברינן ליה, ומכרזינן אבשריה דטרפה היא. רבא מחמיר יותר ופוסק כי בנוסף לנידוי שמנדים שוחט שלא הראה סכינו לחכם, גם פוסלים את שחיטתו, ומכריזים כי הבשר ששחט טריפה היא. לכאורה יש מחלוקת בין רב הונא לרבא, אך הגמרא קובעת שאין מחלוקת ביניהם, כדלהלן: ולא פליגי, כאן - בשנמצאת סכינו יפה, כאן - בשלא נמצאת סכינו יפה. כל אחד מדבר על מקרה אחר. רב הונא מדבר על מקרה שבדקו את סכינו ונמצאת כשרה, לכן אין צורך לפסול את שחיטתו, אלא רק לנדותו משום שלא חלק כבוד לרב. רבא מדבר במקרה שהסכין נמצאה פסולה ולכן פוסלים גם את שחיטתו. רבינא אמר: היכא דלא נמצאת סכינו יפה - ממסמס ליה בפרתא, דאפילו לעובד כוכבים נמי לא מזדבן. רבינא מחמיר יותר, ופוסק במקרה והסכין נמצאה פסולה, לאסור עליו אפילו למכור את הבהמה השחוטה לגוי. הוא נקט בדרך של לכלוך הטריפה בצואה, כך שאפילו גוי לא ירצה לקנותה (אך לא בהכרח יש לנקוט בדרך זו, אלא כל דרך שתמנע ממנו למכור את הטריפה לגוי). ההוא טבחא דלא סר סכינו קמיה דרבא בר חיננא, שמתיה ועבריה ואכריז אבשריה דטרפה היא. הגמרא מספרת על שוחט שלא הראה סכינו לרבא בר חיננא. ומכיוון שרבא בר חיננא סבר כרבא לפי רב הונא, שאף אם הסכין נמצאת כשרה, יש לנדות ולהכריז את השחיטה כטריפה – כך נהג רבא בר חיננא כלפי אותו שוחט (רש''י) המשך הסיפור ממש מרתק: נקלעו לאותו מקום שני חכמים, מר זוטרא ורב אשי, ורבא בר חיננא ביקש מהם לבדוק את סכינו של אותו שוחט, מכיוון ש... יש לו ילדים קטנים שהוא חייב לכלכלם, ובעקבות הנידוי וההכרזה אין לו די כסף להאכילם. בדקה רב אשי לסכיניה ונמצאת יפה ואכשריה. רב אשי בדק את הסכין ומצא שהייתה כשרה ותקינה, ובעקבות כך חזר להכשיר את עבודתו של אותו שוחט. אמר ליה מר זוטרא: ולא ליחוש מר לסבא? אמר ליה: שליחותיה קא עבדינן. מר זוטרא שאל את רב אשי, מדוע הוא מתיר את שחיטתו של אותו שוחט בניגוד לפסקו של רבא בר חיננא, ואינו חושש לכבודו. והוא ענה לו כי הוא מבצע את ''שליחו של רבא חיננא''. שהרי רבא בר חיננא ביקש למצוא זכות לאותו שוחט, עקב קשייו לכלכל את ילדיו, ולכן הוא נתן גושפנקא לרב אשי לשנות את הפסק, ואמנם כך נהג. כמה שאלות לגבי סיפור זה:
ננסה לענות על השאלות ב"מהו המסר". מהו המסר?לגבי השאלה הראשונה, אולי אפשר לומר שאמנם רבא בר חיננא סבר כרבא (פוסל את השחיטה אפילו כשהסכין כשרה), אך כיוון שראה את מצב הכלכלי של השוחט, החליט ''להעביר אחריות'' לרבנים אחרים, שאולי לא פוסקים כרבא (או לא פוסקים כרבינא כפי שהובא לעיל בשם רש''י). לגבי השאלה השלישית, ניתן אולי לענות ''אין הכי נמי''. אם יש דעות מקילות, מותר לפסוק לפיהן (למרות שבדרך כלל אותו דיין פוסק כדעה המחמירה), אם יש מצב כלכלי קשה של הנידון. מכל האמור לעיל, אנו למדים שיש לעשות מאמצים גדולים, גם בבדיקה נוספת של המציאות, וגם בניסיון למצוא דעות מקילות כאשר הדיין רואה ''מקרה קשה'' שפסיקה מחמירה עלולה לדרדר את מצבו.
לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |