לנעול כדי להיות אדם / הרב אורי גמסון

חסידות על הדף

תמיד כו ע"א

מצאו נעול, יודע שיש שם אדם. פתוח, יודע שאין שם אדם.

מה בכך אם אומרים מה שרוצים, מסתכלים היכן שרוצים, או שומעים מה שרוצים. מה העניין הגדול שעושים מכך שצריך לשמור על הפה או לשמור על העיניים, ומה יקרה אם לא נעשה זאת?

תשובה חדה כתער אומר רבי דוד שפרבר בשמו של מורו ורבו רבי משה מקוסוב (מכתם לדוד, חוקת ד"ה "וכל כלי פתוח"), כשהוא מתבסס על הנתון הלכאורה טכני שמופיע במשנה שלנו ביחס לעבודת המקדש.

'אדם', הוא מסביר, זהו תואר שניתן למי שעומד בסטנדרטים מסוימים, ולא לכל מי שעומד על שני רגליים ומדבר. השאלה היא כיצד נבחין בין מי שראוי להיקרא 'אדם' ובין מי שרק נראה ככזה?

התשובה לזה, הוא מסביר, נמצאת בדברי משנה אלו.

מי שנועל את פתחיו, שומר על החושים שניתנו לו מלמעלה כך שהוא לא מדבר מה שרוצה, ולא מסתכל היכן שרוצה, הוא זה שראוי להיות אדם "מצאו נעול – יודע שיש שם אדם".

אולם מי שמתנהג בצורה 'פתוחה', שמאפשרת לכל מה שמסביב להכנס אליו ולצאת ממנו, איננו אלא חיקוי של אדם, אולם את דרגת האמת הקרויה 'אדם' הוא לא ראוי לשאת "פתוח – יודע שאין שם אדם".