|
כעס עדין / רפי זברגרחולין נב ע''א
הקדמהבמסגרת הטריפות השונות אשר למדנו במשנה בתחילת הפרק (מ''ב.) הוזכרה הטריפה ''נשתברו רוב צלעותיה''. הגדרות מדויקות של טריפה זו נידונות בדף שלנו.
הנושאתנו רבנן: אלו הן רוב צלעות? שש מכאן ושש מכאן, או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן. הברייתא מחדשת כי רוב צלעות שלמדנו במשנה, אינן חייבות להיות בצד אחד של הבהמה. ייתכן כי מתוך שתים עשרה צלעות המהוות את רוב הצלעות (נסביר בהמשך), אחת עשרה צלעות בצד אחד וצלע אחת בצד השני, וכן כל צירוף אחר. אמר זעירי: ומחציין כלפי שדרה. זעירי מוסיף כי מיקום השברים צריך להיות בחצי של הצלעות הקרובות לשדרה (שדרה מחברת בין צלעות שני הצדדים). אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ובצלעות גדולות שיש בהן מוח. נאמר בשם רבי יוחנן כי הצלעות הרלבנטיות לקביעת ''רוב'' הינן רק הצלעות ''שיש בהן מוח''. מתוך שלש עשרה צלעות שישנן בכל צד, רק לאחת עשרה מתוכן ''יש מוח''. (צלעות 2-12, או צלעות 3-13). לכן שש צלעות מהוות רוב מכל צד. אם נעקרו צלעות ממקומן (ולא רק נשברו) ישנה מחלוקת: עולא בשם בן זכאי סובר שבמקרה זה מספיק רוב צד אחד (שש צלעות), ולפי רבי יוחנן אין הבדל בין נעקרו לנשברו, בכל מקרה נדרש רוב של שני הצדדים (שתים עשרה צלעות). אמר רב: נעקרה צלע וחוליא עמה טרפה. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן וחוליא קיימת מהו? אמר להו: גיסטרא קאמריתו. רב כהנא ורב אסי שאלו את רב מה הדין במקרה שנעקרו שתי צלעות מקבילות ללא החולייה המחברת ביניהן? רב ענה כי זו ''גיסטרא'' – כמו בהמה שנחתכה לשניים, עליה נכתב בדף כ''א, שהיא גורמת לבהמה להיות נבלה (ולא רק טריפה) והא רב נמי גיסטרא קאמר? מקשה הגמרא, מדוע רב מחלק בין נעקרה צלע וחולייתה (פסק כי זו טריפה), לעומת עקירת שתי צלעות מקבילות (פסק כי זו נבילה)? הרי גם במקרה הראשון (צלע וחולייתה) ישתנה המצב במהרה שהצלע השנייה תיפול, והרי רב פסק כי בעקירת צלע וחולייתה היא נהפכת לטריפה, למרות שגם במצב כזה החולייה המקבילה תיפול במהרה, ותיווצר מצב של גיסטרא! כי קאמר רב - צלע בלא חוליא. והא צלע וחוליא קאמר? צלע וחצי חוליא. תשובה: רב דיבר במקרה הראשון על צלע וחצי חוליה, כך שהצלע המקבילה לא בהכרח תיפול, ולכן היא טריפה ולא נבלה. מכלל דרב כהנא ורב אסי צלע בלא חוליא אמרי, ואמר להו גיסטרא קאמריתו. והאמר עולא, בן זכאי אמר - נעקרו ברוב צד אחד, נשתברו ברוב שני צדדין? לאחר שהעמדנו את דברי רב כשנעקרה צלע אחת, וחצי חוליה, צריך לומר כי שאלתם של רב כהנא ורב אסי בהכרח מדברת על עקירת שתי צלעות בלא חוליה (כי אם נעקרה אפילו חצי חוליה היא כבר טריפה). אבל לפי זה קשה מול דברי עולא בשם בן זכאי, המחייב עקירת שש צלעות לפחות כדי להחשיבה טריפה. אם כן, מדוע רב כהנא ורב אסי שואלים לגבי שתי צלעות בלבד (לא אמור להיות טריפה כיוון שזה פחות משש צלעות). לאחר דיון מגיעה הגמרא למסקנה כי רב כהנא ורב אסי בעצם שאלו את רב לגבי עקירת שתי צלעות וקצת מן החולייה. אי הכי היינו דרב, לא שמיע להו דרב. מקשה עתה הגמרא, אם כך, זהו בדיוק דינו של רב (נעקרה צלע ומקצת חולייה). אם כך מדוע שאלו אותה שאלה את רב? ועונה הגמרא כיוון... שהם לא שמעו קודם את דברי רב. וליבעו מיניה כדרב? סברי ליבעי מיניה חדא דפריש לן תרתי! דאי בעינן מיניה חדא, הניחא אי אמר לן טרפה - כל שכן תרתי, אי אמר לן כשרה - אכתי תרתי קא מיבעיא לן. תמהה הגמרא על התשובה, שהרי אם באמת שני החכמים לא שמעו את דברי רב, מדוע לא שאלוהו (על עצם אחת וחולייתה). ועונה הגמרא שאכן הם הסתפקו בשני המצבים (צלע אחת ומקצת חוליה ושתי צלעות ומקצת חוליה) והם ביקשו ''לחסוך בשאלות'' ולשאול בפעם אחת את שתי השאלות. שכן, אם היו שואלים רק לגבי צלע אחת ורב היה מטריף, ברור שגם שתי צלעות יהיה טרף. אך אם יענה להם כי צלע אחת כשירה, עדיין תישאר להם השאלה השנייה לגבי שתי צלעות! אי הכי, השתא נמי דקא בעי מיניה תרתי! הניחא אי אמר להו כשרה כל שכן חדא, ואי אמר להו טרפה -אכתי חדא מיבעיא להו! מקשה הגמרא ואומרת, כי גם באופן שהם שאלו לא תהיה להם תשובה ברורה לגבי שתי השאלות. שכן, אם רב יטריף להם בשתי צלעות (זו אכן שאלתם), עדיין יישאר ספק לגבי צלע אחת, אולי שם יכשיר רב. ומכאן לתשובה מדהימה של הגמרא. סברי: אם כן מירתח קא רתח - חדא טרפה תרתי מיבעיא! שני החכמים יכלו להסיק את דעת רב לפי ''אופן התשובה'' שיקבלו לשאלתם לגבי שתי צלעות. שכן, אם אמנם רב מטריף גם בצלע אחת, הוא היה ''כועס'' עליהם: מדוע אתם שואלים על שתי צלעות, אם גם בעקירת צלע אחת נטרפת הבהמה. וכך הם ידעו מה דעתו: אם יכעס, הוא מטריף בשני המקרים. ואם לא יכעס – טריפה רק בשתי צלעות, אך בצלע אחת – כשירה. (וכמובן שאם יכשיר בשתי צלעות, בוודאי שיהיה כשר גם אם נעקרה רק צלע אחת (רש''י)). ומכאן לסיום היותר מדהים של הדיון: והא קא אמרי ליה ולא רתח, כיון דקאמר להו גיסטרא קאמריתו - היינו ריתחיה. שואלת הגמרא, והרי רב באמת סובר שגם צלע אחת מטריפה, והוא בכל אופן לא כעס על שאלתם (בניגוד להנחת היסוד שאם הוא מטריף בעצם אחת היה אמור לכעוס)? ועל כך עונה הגמרא תשובה מדהימה: כן, הוא אמנם כעס. התשובה שהוא אמר להם ששתי צלעות נחשבות ''גיסטרא'' שעל כך כבר למדנו לעיל שזו נבילה, זהו ביטוי סמוי (ועדין) של כעס. מהו המסר?איזה לימוד מקסים ניתן ללמוד מגמרא זו על ביטויי כעס. לא ממש צריך לראות ולשמוע את הכעס, ניתן בהחלט לכעוס, גם אם הדציבלים לא עלו, והפנים לא העידו אל מבט כועס. אמירה חדה, אפילו שהיא עדינה, אך מביעה תמיהה על מה שנאמר או נעשה בעבר, מביעה גם מביעה כעס. ניתן להוסיף כי גם ''שתיקה רועשת'', או אפילו ''שפת גוף כעוס'' יכולים להביע כעס.
לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |