מי נקרא "סימנא בעלמא"?

הרב דב קדרון

מנחות קה ע"א

בגמרא מוזכר המושג "סימנא בעלמא", דבר שנאמר לסימן כדי לא לשכוח, ובספר הזוהר (זח"א רכה,א) מובא שרבי שמעון בר יוחאי אמר על עצמו: "אנא סימנא בעלמא" – אני איני אלא סימן בעולם. בספרי החסידות מבואר שזו היא מהותו של הצדיק: פעולותיו הן כ"סימן" או כ"ציון": מעשים גשמיים המהווים סימן המצביע אל עבר המחשבה העליונה והאינסופית.

המגיד ממעזריטש (תורת המגיד פרשת ואתחנן) מסביר שישנם שלושה סוגי אהבה: אהבה המתעוררת מראיית מעשים יפים ("כלים מפוארים"), אהבה הנובעת מדיבורו של הזולת, והדרגה העליונה – אהבה מצד החכמה.

בהפטרה של פרשת ואתחנן מופיע הפסוק (ישעיהו מ,ט): "עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן". המגיד מבאר כי המחשבה היא ההר הגבוה, ואילו העובדות (המעשים) הן הציון והסימן עבורה. כך היו האבות: כאשר עסקו בפעולות גשמיות כמו חפירת בארות או רעיית צאן, הם לא ראו לנגד עיניהם חומר, אלא את המקור הרוחני – "מקור מים חיים". העיסוק הפיזי בבארות ובמקלות היה עבורם צינור המקושר תמיד לעולם המחשבה העליון, בדיוק כפי שהתפילין משמשות לנו כסימן רוחני.

כוחו של הצדיק כ"סימן" מאפשר לו גם לרדת אל המקומות הנמוכים ביותר. כפי שרשב"י טיהר את "שוקי טבריה", הצדיק מלמד אותנו שכל מעשה גשמי בעולם הזה יכול וצריך להפוך ל"ציון" המבשר על קיומו של ה"הר הגבוה" – האור האלוקי הממלא את המציאות כולה.