אכילת הכהנים: צורך האדם או "צורך גבוה"

נחלקו התנאים במשנה אם אפיית שתי הלחם ולחם הפנים -  שהכהנים עתידים לאכול - דוחה יום טוב. מחלוקת זו מצביעה על תפיסות שונות של אכילת כהנים בקדשי קדשים.

שאלת תג״ל:
שתי הלחם נאכלות לכהנים - אז למה לא לאפותן ביום טוב? הרי יש מצוה לשמוח ביום טוב ומלאכת אוכל נפש  "לכם" מותרת!?  

הסבר לפי דרך תג״ל:
נראה שהמחלוקת היא על משמעות אכילת הכהנים.
התנא קמא במשנה רואה את אכילת הכהנים בשתי הלחם ובלחם הפנים בתור חלק מעבודת ה' המקבילה לאכילת המזבח. הכהנים אוכלים משולחן גבוה; אכילה זו היא של עבודה, של קודש, לא אכילה של “לכם”. אם כן, אפיית שתי הלחם אינה בכלל מלאכת אוכל נפש "לכם" המותרת ביום טוב.

רבן שמעון בן גמליאל רואה את אכילת הכהנים אחרת: אף שהיא בקדושה, סוף סוף זו אכילה של ברכה שה׳ נותן לאדם; הכהנים מקבלים ברכה מאת ה׳. לכן אפיית שתי הלחם ולחם הפנים שייכת לעולם של “לכם”, של שמחה ואכילת אדם, ולכן מותרת ביום טוב.

שאלה למחשבה עכשווית:
כאשר אדם מקבל דבר מה׳ — מזון, שפע, הצלחה — האם הוא רואה בזה רק הנאה אישית, או אכילה של ברכה שיכולה עצמה להפוך לקשר עם הקב"ה ואף לעבודת ה׳?