קדושת המנחות והנסכים: בין רצון הבעלים לקידוש בכלי

נחלקו האמוראים אם מנחות ונסכים טהורים, קודם שנתקדשו בכלי, נפדין או לא.

שאלת תג״ל:
אם הבעלים כבר הקדיש את המנחה והנסכים למזבח — למה שיהיה שייך בהם פדיון? 

הסבר לפי דרך תג״ל:
נראה שהמחלוקת תלויה בשאלה יסודית: מה עושה דבר לשייך למזבח?
אפשר להבין בשתי דרכים.
רבי אושעיא בלישנא קמא מבין שעצם רצון הבעלים הוא הקובע. אם אדם הקדיש סולת, שמן ויין למנחה ולנסכים, הרי כבר ייעד אותם למזבח. הקרבן כאן נתפס בראש ובראשונה כביטוי לרצון האדם להקדיש, ולכן כבר קדוש ואין מקום לפדיון.
רבי אושעיא באיכא דאמרי סובר: לא די ברצון הבעלים. קדושת קרבן נתפסת כנתינה לה', למזבח. כל עוד הדבר עדיין אינו ראוי בפועל להינתן למזבח, אין כאן עדיין מתנה לה׳. במנחות ונסכים, לפני קידוש כלי, יש הקדשה שיוצרת קדושת דמים - אבל עדיין אין ראויות מזבח. רק בקידוש בכלי - הם נעשים ראוים למזבח. לפי זה, כל עוד לא נתקדשו בכלי, עדיין אפשר לפדותם.

שאלה למחשבה עכשווית:
בעבודת ה׳ שלנו, מה העיקר: עצם הרצון הפנימי לתת ולהקדיש, או דווקא המעשה השלם, המדויק, שנעשה בפועל כראוי לפני ה׳?