חיוב מזונות ילדים הוא כלפי הילדים

הרב דב קדרון

מנחות קח ע"א

בגמרא נאמר שהמקדיש "שור משווריו" – הגדול שבהם הקדש, אך המוכר "בית מבתיו" – ידו של הקונה על התחתונה. ההבדל הזה, שבין נדיבות הלב של עולם ההקדש לבין הזהירות הקפדנית של עולם החול, עומד במוקד התשובה ההלכתית בשו"ת ברכת שלמה (סימן יד) של הדיין הרה"ג שלמה טנא זצ"ל.

אם גרושה תבעה הגדלת מזונות עקב יוקר המחיה, למרות שהיה ביניהם הסכם ממון  חתום הכולל התחייבות להחזיר לאב כל סכום שייפסק מעבר למוסכם. האב טען שהחוזה סגור ואין לה זכות לקבל דבר מעבר למוסכם בהסכם, אך האם טענה שהצרכים השתנו וההסכם אינו מחייב את צרכי הילדה.

במסגרת התשובה הזו הוא מסביר ש"בית בבתיי" נוטה יותר לומר שהכוונה היא לגדול שבהם, ומשום כך פוסקים לגבי הקדש שהקדיש את הבית הגדול, ובכל זאת לגבי מכירה פוסקים שיד בעל השטר על התחתונה והוא מקבל את הקטן, משום שיש מקום לומר שמא הייתה הכוונה למכור לו את הבית הקטן, ואין להוציא מהמוחזק, ולכאורה זאת היא הוכחה חזקה לפוסקים הסבורים שיד בעל השטר על התחתונה, אפילו כשמשמעות הלשון נוטה יותר לטובתו, ולפי זה לא תוכל האשה לזכות בתביעתה.

אולם מעבר לפרשנות השטר, ולשאלה האם לשון השטר נוטה יותר לטובת הבעל או לטובת האשה, הוא מדגיש נקודה אחרת: חובת המזונות היא חובתו הישירה של האב כלפי בתו. האם היא רק "שליחה" לגידול הילדה. לכן המסקנה היא שחובתו של האב לפרנס את הילדים אינה תלויה בהסכמים הנעשים בינו ובין האם, וההסכם אינו פוטר את האב מחיובו כלפי ילדתו.