|
השקעות חוץ מול השקעות פנים / רפי זברגרחולין עב ע''א - עג ע''א
הקדמההמשנה בדף ע''ב דנה בדיני טומאה של עובר בהמה שהוציא אבר מרחם אמו. בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו וחתכה, ואחר כך שחט את אמו הבשר - טהור. אם העובר הוציא יד תוך כדי הלידה וחתכו איבר זה, הרי האיבר עצמו טמא בכל מקרה מדין ''אבר מן החי'' (בין אם העובר במעי האם חי ובין אם הוא מת (גם כשהעובר מת נקרא ''חי'' כיוון שהוא חלק מאמו אשר עדיין חיה)), ובכל אופן הבשר של העובר טהור, כיוון ש''אין בהמה מקבלת טומאה מחיים'' (רש''י, וכמוסבר לעיל). שחט את אמו ואחר כך חתכה - הבשר מגע נבלה - דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים - מגע טרפה שחוטה. אם שחטו את האם, ורק לאחר מכן חתכו את האיבר של העובר, הרי שבמקרה זה אין העובר מוגדר כבעל חיים חי, ולכן לדעת רבי מאיר הבשר של העובר נידון כנבלה. רש''י מסביר זאת באחד משתי האפשרויות הבאות:
חכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים כי בשר העובר אינו טמא אלא בטומאת טריפה. מסביר רש''י כי אמנם השחיטה אינה מתירה את האבר באכילה (כיוון שכבר לא נמצא בתוככי אמו), השחיטה של האם בכל אופן מוציאה מידי טומאת נבלה, ולכן אין לה טומאת נבלה מן התורה, אלא מוגדרת כ''טריפה שחוטה'' המטמאה רק מדרבנן, כפי שיוסבר מיד. מה מצינו בטרפה ששחיטתה מטהרתה, אף שחיטת בהמה תטהר את האבר. חכמים משווים את האבר לשחיטה של בהמת טריפה. שחיטה של בהמה טריפה אינה מוציאה אותה מטריפתה ולכן אסורה באכילה, אך בכל אופן מוציאה אותה מידי טומאת נבלה (שהרי לכאורה בהמה מתה שאסורה באכילה טמאה כנבלה). אומרים חכמים כי גם האבר הנחתך מחוץ לרחם אמה נחשב לטריפה, ולכן הבשר שנגע בה נטמא רק בטומאת טריפה. אמר להם רבי מאיר: לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה דבר שגופה, תטהר את האבר דבר שאינו גופה. רבי מאיר מסכים ל''משל'' אך לא ל''נמשל". הוא מסכים כי שחיטת בהמת טריפה אסורה באכילה וטמאה טומאת טריפה בלבד. אך לדעתו אין להשוות זאת לאבר של עובר שיצא מחוץ לרחמה ונחתך. כיוון שהוא מחוץ לגופה, אין שחיטתה מתירה את האיבר, ולכן אין דינו כשחוטה אלא כנבילה, והבשר הנוגע באבר נטמא גם מדין מגע נבלה.
הנושאהגמרא מצטטת ברייתא המתארת דו שיח בין רבי מאיר לחכמים באופן שונה מעט: תניא, אמר להן רבי מאיר: וכי מי טיהרו לאבר זה מידי נבלה? שחיטת אמו, אם כן תתירנו באכילה. רבי מאיר שאל את חכמים, אם השחיטה של האם התירה את האבר מידי טומאת נבלה, היא אמורה להתירו גם לאכילה. אמרו לו: הרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה. תשובת חכמים לרבי מאיר בשלב ראשון לא מובנת, כיצד היא עונה לטענת רבי מאיר. בכל מקרה הם טוענים שגוף הבהמה ''מציל'' יותר איברים שאינם מגוף הבהמה, ביחס לאיברים שהם מגוף הבהמה. מיד מוכיחים חכמים טענה זו: שהרי שנינו: חותך מן העובר שבמעיה - מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות - אסור באכילה. המשנה לעיל (ס''ט.) פוסקת שאם אדם חותך אבר של עובר במעי אמו, הרי שחיטת האם לאחר זמן מכשירה גם את האיבר והוא מותר באכילה (כמו בן פקועה). לעומת זאת אם יחתכו איבר פנימי של הבהמה, ולאחר מכן ישחטו את הבהמה, אותו איבר נאסר מדין אבר מן החי. אנו רואים שיש קולא גדולה יותר לאיבר חיצוני מאשר לאיבר פנימי. מאי קאמר? באמת שואלת הגמרא כיצד תשובה זו עונה לטענת רבי מאיר? אמר רבא, ואמרי לה כדי: חסורי מחסרא והכי קתני, אמר להן רבי מאיר: וכי מי טהרו לאבר זה מידי נבלה? שחיטת אמו, אם כן תתירנו באכילה. שלב הזה של הדו שיח דומה למה שנאמר קודם לכן בטענת רבי מאיר כלפי חכמים. אמרו לו: טרפה תוכיח ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה ואינה מתירתה באכילה. זו טענה דומה לנכתב בטענת ''מה מצינו'' שבמשנה: שחיטת בהמה טריפה, מוציאה אותה מידי נבלה, ובכל אופן אסורה באכילה. אם כן, גם כך אצלנו: שחיטת הבהמה תוציא את האבר מידי נבלה למרות שאינה מתירה אותה באכילה. אמר להן: לא אם טיהרה שחיטת טרפה, אותה דבר שהיא גופה, תטהר את האבר דבר שאינו גופה? גם זו טענה זהה לתשובת רבי מאיר לטענת ''מה מצינו'' של חכמים: שחיטת טריפה מטהרת רק מה שבתוך גוף הטריפה, אך אצלנו חכמים מבקשים לטהר גם אבר מחוץ לגופה של הבהמה. ולכן לדעת רבי מאיר אין להשוות בין המקרים. אמרו לו: הרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה, שהרי שנינו: חותך מן העובר שבמעיה - מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות - אסור באכילה. וכאן החידוש של הברייתא, בתשובת חכמים לטענת רבי מאיר: דווקא כן. מצאנו שהבהמה ''מצילה'' איברים של העובר הנמצא במעיה, יותר מאשר איברים פנימיים שלה. הוסבר לעיל בהסבר הברייתא. מהו המסר?ציטטנו היום משנה מעניינת (דף ס''ט) המלמדת אותנו כי לפעמים דווקא ישנה ''עדיפות'' לחיצוני, מאשר לפנימי.
לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב. |