הדרן למסכת מנחות

הרב יוסף סלוטניק

בסיומה של מסכת מנחות מתחדדת ייחודיותה של המנחה בתוך עולם הקרבנות. עיון במבנה הקרבנות מגלה כי בקרבנות הבהמה מתקיימים שני צירים משלימים אך מובחנים: עבודת הדם והקטרת האימורים. עבודת הדם, כלומר השחיטה, קבלת הדם, הולכתו למזבח ולבסוף הזאתו על גבי המזבח – היא המעשה המתיר, המאפשר את אכילת הבשר או את המשך התהליך. ואילו הקטרת האימורים היא הביטוי של העלאת הקרבן לגבוה. התורה מתארת את הקרבן כ"ריח ניחוח לה'", תיאור המתייחס להקטרת האימורים; אך הרגע המכונן של ההקרבה, רגע הכפרה או קיום החובה, מתממש דווקא בהזאת הדם. שני הצירים הללו, המתיר וההקטרה, נפרדים זה מזה: הדם מתיר, והאימורים מוקטרים.

אולם כאשר אנו עוברים לעולם המנחות, מתברר כי חלוקה זו מיטשטשת, ואולי אף מתבטלת. מחד גיסא, גם כאן קיימת הקבלה מבנית ברורה: כנגד ארבע עבודות הזבח – שחיטה, קבלה, הולכה והזאה – עומדות ארבע עבודות המנחה: קמיצה, נתינה בכלי שרת, הולכה והקטרה. הגמרא במסכת מנחות (קב ע"א) קובעת במפורש: "דקומץ במנחה כשחיטה דמי", ותוספתא מנחות (א, א–ד) משווה בין השחיטה בבהמה, המליקה בעוף והקמיצה במנחה. גם בהלכות פיגול, כאשר המשנה דורשת "קרב המתיר כמצוותו", היא מונה במקביל את ארבע העבודות בזבח ואת ארבע העבודות בקומץ (השוו זבחים ב, ד; ו, ז למנחות א, ג–ד). 

מאידך גיסא, הקומץ דומה דווקא לאימורים: הוא מוקטר על המזבח, מעלה "ריח ניחוח לפני ה'", והוא הפותח את האפשרות לאכילת השיריים על ידי הכהנים, כפי שהקטרת האימורים מאפשרת את אכילת הבשר.

נמצא כי הקומץ תופס מקום כפול: הוא גם מעשה מתיר וגם הקטרה לגבוה. 

נקודה זו מתבהרת בצורה חדה בדבריו של עולא במסכת מסכת זבחים (מד ע"א). 

באופן כללי, כאשר קרבן הוגדר כפיגול – כלומר נפסל מחמת מחשבה פסולה בזמן עבודתו – הוא נפסל לגמרי: אסור לאכול את בשרו, והאוכל ממנו חייב כרת, וכן אין מקריבים את חלקיו על המזבח. עם זאת, חז"ל קובעים שאם כבר העלו את האימורים (החלקים המוקרבים) למזבח והאש החלה לאחוז בהם – אין מורידים אותם. הרגע הקובע את הקרבן כפיגול, וממנו ואילך חל האיסור הן על האכילה והן על ההקרבה, הוא רגע זריקת הדם. 

על פניו, היינו מצפים לדין מקביל גם במנחה: אם המנחה הוגדרה כפיגול, יהיה אסור לאכול את שייריה (המקבילים לבשר הנאכל בקרבנות), ויהיה אסור להעלות את הקומץ למזבח (בדומה לאימורים). ולכאורה, אם בכל זאת העלו את הקומץ והאש כבר אחזה בו – לא יורידו אותו. 

אלא שעולא מחדש חידוש מפתיע: במנחה הדין שונה. לדעתו אם העלו את הקומץ למזבח – עצם ההעלאה משנה את מעמדו, והוא כבר אינו נחשב פיגול. כלומר, לא רק שאין מורידים אותו, אלא שההעלאה עצמה מפקיעה ממנו את הפסול. 

את דבריו מבסס עולא על מהלך לוגי: "אם אחרים מביא לידי פיגול, הוא עצמו לא כל שכן?" – כלומר, הקומץ הוא הגורם המכריע הקובע את מעמד השיירים. רק לאחר הקטרתו מתחייבים על אכילת שיירי מנחת פיגול, כשם שרק לאחר זריקת הדם מתחייבים על אכילת בשר קרבן פיגול. נמצא שהקטרת הקומץ היא הפעולה החותמת את הקרבן ומעניקה לו תוקף הלכתי ביחס לשיירים. 

מכאן טענתו של עולא: אם הקטרת הקומץ היא פעולה כה מכרעת – פעולה שמגדירה את מצב השיירים ומביאה לידי חיוב – לא ייתכן שהקומץ עצמו יישאר במעמד של פיגול המונע את העלאתו למזבח. שהרי דבר הפסול בעצמו אינו ראוי לעלות על גבי המזבח, כשם שאין מקטירים אימורי פיגול. העובדה שבפועל הקומץ כן עולה למזבח מלמדת שעצם ההעלאה משנה את מעמדו ומפקיעה ממנו את שם הפיגול. 

מורכבות זו חושפת עומק עקרוני: הקטרת הקומץ פועלת בשני מישורים בו־זמנית. מצד אחד, היא המעשה הקובע את דינם של השיירים – בדומה לזריקת הדם בקרבן מן החי; ומצד שני, היא עצמה פעולה של הקרבה לגבוה, שיש לבחון את כשירותה מצד עצמה. כלומר, הקומץ אינו רק שלב בתהליך, אלא גם חלק מן הקרבן המוקרב בפועל – ומתוך כך מתברר שהוא נושא בתוכו את שני הממדים כאחד. 

ייתכן שכבר בתורה עצמה נרמזת כפילות זו בכינוי הייחודי של הקומץ: "אזכרתה". אין זה רק חלק מן הקרבן, אלא ייצוג העומד לפני ה', זיכרון הנושא את הקרבן כולו. הקטרת הקומץ אינה אפוא פעולה טכנית בלבד, אלא מעשה בעל משמעות כפולה: הוא גם המתיר וגם המוקרב, גם תחילת התהליך וגם שיאו. 

נמצא כי בניגוד לקרבנות הבהמה, שבהם קיימת הבחנה בין ציר המתיר לציר ההקטרה, במנחה מתלכדים שני הצירים הללו בדמותו של הקומץ. בכך מתבררת ייחודיותה של המנחה: לא עוד שני מהלכים מקבילים, אלא פעולה אחת המאחדת בתוכה את ההיתר ואת ההקרבה, את המזבח ואת האדם. 

ייתכן שמתוך כך מתבאר גם לשון התורה ביחס למנחה: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה". לא "אדם" אלא "נפש". אין זו רק לשון של דלות חומרית, של קרבן עני, אלא ביטוי לממד אחר של הקרבה – פנימי יותר, מאוחד יותר. בקרבנות הבהמה, שבהם מתקיימים שני צירים נבדלים, יש גם מידה של ריחוק: האדם פועל במישור אחד – בהבאת הקרבן ובהזאת הדם, ואילו העלייה לגבוה מתרחשת במישור אחר – בהקטרת האימורים. לעומת זאת, במנחה, שבה הקומץ מאחד את מעשה ההיתר ואת ההקטרה, מתלכדים גם המישורים הקיומיים: הרצון האנושי בכפרה וההעלאה לה' כריח ניחוח אינם עוד שני שלבים נפרדים, אלא מתכנסים לפעולה אחת. "הנפש" היא זו שמקריבה, משום שכאן אין פער בין האדם לבין קרבנו, אלא זהות עמוקה יותר בין פנימיות הרצון לבין פעולת ההקרבה. הקומץ, הנושא בתוכו את שני הממדים כאחד, נעשה אפוא ביטוי לעבודת ה שבה ההקרבה איננה רק מעשה הנעשה על ידי האדם, אלא גילוי של נפשו עצמה.