טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
הני ביעי דטרפה שיחלא קמא אסירא – תרנגול הבית
"אמר אמימר: הני ביעי דטרפה שיחלא קמא אסירא, מכאן ואילך, הוה ליה זה וזה גורם ומותר. איתיביה רב אשי לאמימר: ושוין בביצת טריפה שאסורה, מפני שגדלה באיסור! התם בדספנא מארעא. ולישני ליה בשיחלא קמא? אם כן גדלה, גמרה מיבעי ליה! אלא הא דתנן, ולד טרפה; רבי אליעזר אומר: לא יקרב לגבי מזבח, ור' יהושע אומר: יקרב במאי קא מיפלגי? בשנטרפה ולבסוף עיברה; רבי אליעזר סבר: זה וזה גורם אסור, ורבי יהושע סבר: זה וזה גורם מותר" (חולין, נז ע"ב).
פירוש: אמר אמימר: הני ביעי [אותם ביצים של עוף] טרפה, שיחלא קמא אסירא [קבוצת הביצים הראשונה שהיתה במעיה בשעה שנעשתה טריפה אסורה], משום שהיא חלק מן התרנגולת שנעשתה טריפה. אבל הביצים שנוצרו מכאן ואילך הוה ליה [הרי זה] זה וזה גורם, שגם הזכר שותף ביצירתן, והוא אינו טריפה, וכלל הוא שכל זה וזה (איסור והיתר) גורם לו מותר. איתיביה [הקשה לו] רב אשי לאמימר ממה ששנינו: ושוין בביצת טריפה שאסורה, מפני שהביצה גדלה באיסור. הרי שגם ביצים שנוצרו בה לאחר שנעשתה טריפה אסורות! אמר לו: התם בדספנא מארעא [שם מדובר בתרנגולת שמתחממת מהארץ], כלומר, שלא הופרתה על ידי זכר, ונמצא שהגורם היחיד לביצה הוא התרנגולת, שהיא טריפה. ושואלים: ולישני ליה [ושיתרץ לו] באופן אחר, שמה שנאמר שביצת טריפה אסורה, הוא רק בשיחלא קמא [בקבוצת הביצים הראשונה], משום שהיתה חלק מגוף האם כשנטרפה! ומשיבים: אם כן הלשון "מפני שגדלה באיסור", שמשמעה שכל גדילתה היתה באיסור, אינה נכונה, אלא "גמרה באיסור" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר](באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תרנגול הבית שם באנגלית: Chicken שם מדעי: Gallus gallus domesticus
שם נרדף במקורות: שכוי, גבר, זגתא
נושא מרכזי: מהו ההבדל בין "שיחלא קמא" לבאות אחריו?
תרנגול הבית - לרשימת נושאים נוספים וקישוריות לחץ כאן.
תקציר: הסיבה להבדל ההלכתי בין ביצי "שיחלא קמא" (מחזור ההטלה הראשון לאחר הטרפה) לבין הביצים המוטלות במחזורים המאוחרים יותר ("מכאן ואילך") נעוצה במצבן הפיזיולוגי של הביציות בשחלה ברגע שבו התרנגולת הפכה לטרפה, ובשאלה איזה גורם אחראי לגידולן ותפיחתן.
ביצי "שיחלא קמא" (מחזור ההטלה הראשון) אסורות משום שהביציות הללו היו קיימות כישות מוגמרת ומפותחת בגוף התרנגולת בזמן שנטרפה, הן מעורות בגידים ולכן נחשבות כחלק בלתי נפרד מגוף האם ונאסרות מיד עם טרפת האם ("עובר ירך אמו"). יצירתן העיקרית הסתיימה עוד לפני שנוצר גורם האיסור, והן רק "גמרו באיסור" (הטלתן או גמר המעטפת שלהן קרו כשהאם טרפה).
ביצי "מכאן ואילך" (מחזורי הטלה מאוחרים) מותרים. ביצים אלו היו בזמן הטרפה במצב של זקיקים זעירים ורדומים בשחלה. כל הגידול, התפיחה והפיכתן של הביציות הללו לביצים ממשיות התרחשו לאחר שהתרנגולת כבר הייתה טרפה. כאן מיישמים חז"ל את הכלל "זה וזה גורם". הגידול וההתפתחות של הביצה מיוחסים הן לתרנגולת הטרפה (האיסור) והן לזכר המפרה (ההיתר). מכיוון שלפי הבנת חז"ל חלקו של הזכר בשלב זה הוא בעל משקל משמעותי המאפשר את הגידול, הביצה מותרת.
הבחנה הלכתית זו, התולה את היתר הביצים המאוחרות במידת מעורבותו של הזכר (כאשר בתחילה חלקו קטן ובמאוחרות חלקו גדול), אינה עולה בקנה אחד עם הידוע כיום מבחינה אורניתולוגית ומדעית. מבחינה ביולוגית, תרומתו של הזכר קבועה ומצטמצמת אך ורק לחדירת תא הזרע לביצית במשפך (החלק העליון של מוביל הביצים), ללא קשר לשאלה אם מדובר במחזור הראשון או המאוחר. ההבחנה שערכנו שונה לגמרי והיא בעלת אופי "אנרגטי-יחסי". השפעת הזכר התיאורטית עולה ככל שחלקה של הנקבה יורד.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בשפת האורניתולוגים שגור המונח "תטולה" (Avian clutch) המתייחס למספר הביצים שמטילה צפור בכל מחזור הטלות. מספר זה עשוי לנוע מ – 1 בנשר ועד 22 בחוגלה (בדרך כלל 13-16 ביצים). הגורמים האקולוגיים המשפיעים על גודל התטולה נחקרו באלפי עבודות כאשר בדרך כלל המסקנה היא שגודל התטולה הוא מספר אופטימלי של ביצים המאפשר להעמיד מספר מקסימלי של צאצאים שיגיעו לבגרות.
באופן כללי ניתן לתאר שתי אסטרטגיות דגירה המבדילות בין ציפורים חובשות קן (Altricial) לבין עוזבות קן (Precocial). ציפורים חובשות קן מתחילות לדגור עם הטלת הביצה הראשונה. באופן זה מתקבל דירוג בבקיעת (Asynchronous hatching) הגוזלים המאפשר להתמודד עם מגוון בעיות סביבתיות למשל מחסור במזון. לעומתן חובשי קן מתחילים לדגור רק עם סיום מנת ההטלה (ה"שיחלא") ובכך גורמים לכל הביצים הפוריות לבקוע באופן סימולטני. האפרוחים הבוקעים כמעט ואינם זקוקים לטיפול ויכולים להתרחק מהקן לפני שיתגלה על ידי טורף.
מקצב ההטלה בתרנגולות
התרנגולות שייכות לקבוצת "עוזבי הקן" ולכן הדגירה מתחילה עם סיום הטלת מנת הביצים כלומר עם סיום התטולה. גודל התטולה (מספר הביצים המוטלות במחזור אחד) בתרנגולות הוא תוצאה של שילוב מורכב בין גנטיקה, פיזיולוגיה ותנאים סביבתיים. בעוד שבזני תרנגולות מסורתיים גודל התטולה נועד להבטיח את הישרדות הצאצאים, בתרנגולות מבויתות המערכת עברה "אופטימיזציה" על ידי האדם. גזעים להטלה (כמו הלגהורן) טופחו גנטית כך שהם מסוגלים להטיל כמעט כל יום, שכן המערכת ההורמונלית שלהם אינה עוצרת את הביוץ לאחר מספר מסוים של ביצים בקן. התנהגות ההטלה המתוארת בסוגייתנו מתאימה למצב הקיים בזנים מסורתיים כפי שניתן להסיק מהשימוש במונח "שיחלא" נשוא הדיון בסוגייתנו. רש"י מפרש: "דשיחלא קמא - בלעז פושט"ה אותן שהיו במעיה בשעה שנטרפה כולן אסורות דעובר ירך אמו הוא ועמה נטרפו". ד"ר מ. קטן(1) מתרגם את הלעז פושט"ה (poste) = הטלה (של ביצים). מסתבר שהכוונה למנת הביצים המוטלת במחזור דגירה אחד.
עדות נוספת לכך שלתרנגולות שבהן דנו חז"ל היו מחזורי הטלה היא דברי הגמרא בבכורות (ח ע"א): "ת"ר: תרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדה באילן לוז וכו'". מפרש רש"י: "לעשרים ואחד יום - לאחר שנתעברה מן התרנגול שוהה ביצתה ליגמר עד אחד ועשרים יום". דברי רש"י אינם עולים בקנה אחד עם דברי הגמרא ועם הידוע לנו על הפיזיולוגיה של מערכת הרבייה בתרנגולת. במסכת ביצה (ב ע"ב) נאמר "כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה". לאור העובדה שהתרנגולות מטילות מספר ביצים בקצב של ביצה ליום עלינו להניח שהן מתעברות ברציפות יום לאחר יום ובכל אחד מהם מופרת ביצה אחת בלבד דבר שכמובן איננו ריאלי. מסתבר יותר שהמספר עשרים ואחד מבטא את אורכו של מחזור הטלה אחד. קושי נוסף הוא העובדה שהביצים מופרות רק במעבר בצינור הביצים ושוהות בו רק כיממה ואם כן לא ייתכן קיומו של "הריון" בן עשרים ואחד יום.
מנגנון הטלת הביצים
ההפריה מתרחשת במשפך (infundibulum) שהוא החלק העליון ביותר של מוביל הביצים (תמונה 1 ושרטוט). ברגע שהחלמון (הביצית) משתחרר מהשחלה (ביוץ), המשפך "לוכד" אותו. שלב זה הוא "חלון ההזדמנויות" היחיד להפריה. תאי הזרע הממתינים שם חודרים אל החלמון לפני שמתחילים להיווצר סביבו שכבות הגנה שיחסמו את הגישה אליו. תאי הזרע נשמרים בתוך צינור הביצים בכיסים מיוחדים הנקראים קפלי הזרע או בלוטות אחסון זרע. הכיסים ממוקמים בעיקר באזור המעבר שבין הנרתיק (Vagina) לרחם (Uterus/Shell gland). לאחר ההזדווגות הזרע נודד אל הכיסים שם הוא נשמר בסביבה מוגנת המזינה אותו ושומרת עליו בטמפרטורה ובמצב כימי שמאפשרים לו להישאר חיוני. כל פעם שהתרנגולת מטילה ביצה, משתחררת כמות קטנה של זרע מהכיסים והוא נודד במעלה צינור הביצים כדי להפרות את הביצית הבאה בתור באזור המשפך.
המנגנון הזה יעיל והוא מאפשר לתרנגולת להמשיך להטיל ביצים מופרות במשך שבועיים ואפילו שלושה שבועות לאחר הזדווגות בודדת. יחד עם זאת סיכויי ההפריה מושפעים באופן משמעותי ממרחק הזמן שעבר מאז ההזדווגות (או ההזרעה). למרות שלתרנגולות יש יכולת ייחודית לאגור זרע חי בתוך גופן, היעילות שלו דועכת עם הזמן. הזרע יכול להישאר חיוני בתוך הבלוטות הללו במשך תקופה של בין 7 ל-14 ימים בממוצע (ובמקרים נדירים עד 3 שבועות), אך רמת הפוריות אינה נשארת קבועה. שיא הפוריות מתרחש לרוב בין היום ה-2 ליום ה-5 לאחר ההזדווגות. בתקופה זו, סיכויי ההפריה של כל ביצה המוטלת הם הגבוהים ביותר (קרוב ל-100%). לאחר כ-6 עד 7 ימים, חלה ירידה בריכוז הזרע המשתחרר מהבלוטות ובאיכותו. ככל שעובר הזמן, אחוז הביצים המופרות יורד בצורה חדה. הזרע שנותר בכיסים הופך לפחות נייד, ויכולתו לחדור את קרום הביצה נחלשת. לסיכום: אמנם תרנגולת יכולה להטיל ביצים מופרות גם שבועיים לאחר שנפרדה מהזכר, אך הסיכוי לכך יורד מדי יום. כדי להבטיח אחוזי בקיעה גבוהים בלולים מסחריים או בגידול ביתי, נהוג להשאיר את הזכר עם הנקבות באופן קבוע או לבצע הזרעה חוזרת מדי שבוע.
בכל רגע נתון נמצאת במוביל הביצים (Oviduct) של תרנגולת בריאה ביצה אחת בלבד. תהליך היווצרות הביצה הוא "פס ייצור" שבו ביצית אחת משתחררת מהשחלה ועוברת מסלול שלם לאורך מוביל הביצים עד להטלה. רק לאחר שהביצה הוטלה (או מעט לפני כן), משתחררת הביצית הבאה מהשחלה. במקרים נדירים של שיבוש הורמונלי (למשל בתחילת תקופת ההטלה של פרגיות צעירות), ייתכן ששתי ביציות ישתחררו מהשחלה בהפרש זמן קצר מאוד. במצב כזה עשויות להיווצר תופעות כמו ביצה עם חלמון כפול כלומר שתי ביציות שנכנסו יחד למוביל הביצים ונעטפו בחלבון וקליפה אחת.
שיחלא
ראשית נעיין במונח "שיחלא" נשוא הדיון בסוגייתנו. רש"י מפרש: "דשיחלא קמא - בלעז פושט"ה אותן שהיו במעיה בשעה שנטרפה כולן אסורות דעובר ירך אמו הוא ועמה נטרפו". כאמור, מסתבר שהכוונה למנת הביצים שתוטל במחזור הטלה אחד. לשון רש"י "אותן שהיו במעיה בשעה שנטרפה" מעידה על כך שהכוונה לביציות הבשלות בשחלה שתשתחררנה זו אחת זו במחזור ההטלה הסמוך לאירוע הטריפה. מונח זה מוזכר גם בגמרא בבבא קמא (נה ע"א) הדנה בהבדלים בין אווז ואווז בר: "רב פפא אמר: הא טעונה חדא ביעתא בשיחלא, והא טעונה כמה ביעתא בשיחלא". מפרש רש"י: "בשיחלא - בטעינה אחת אווז בר אינו טוען ביצה שניה עד שתלד את הראשונה". בפירושו אנו מבחינה בין "לידה" כלומר הטלת ביצה לבין "טעינה" שהיא מעבר ביצית מהשחלה (ביוץ) למוביל הביצים.
ההבדל בין "שיחלא קמא" לבאים אחריו
מדברי הגמרא משתמע שההבדל בין "שיחלא קמא" ומחזורי ההטלה שבאים אחריו ("מכאן ואילך") הוא במעורבות הזכר ולכן במחזורים הבאים עולה השיקול "זה וזה גורם". בלשון רש"י: "מכאן ואילך - היא והזכר גורמין להם שיבאו ודבר שאיסור והיתר גרמו לו שיגדל מותר". יתר על כן, כאשר ברור שזכר אינו מעורב בהטלה במקרה של "ספנא מארעא" הביצים אסורות. רש"י מפרש: "בדספנא מארעא - היא מעצמה מתחממת בארץ ויולדת וההוא חד גורם הוא". דברי הגמרא אינם מובנים שהרי התטולה הראשונה אינה שונה מהבאות אחריה וגם בה יש מעורבות של זכר בעת המעבר במוביל הביצים. מדוע לא נוכל ליישם את הכלל "זה וזה גורם" גם בתטולה הראשונה, לאחר שהתרנגולת הפכה לטריפה, הרי גם היא הופרתה על ידי זכר (אותו זכר או זכר אחר)?(2).
מנקודת מבט זואולוגית הרי שעם לידת התרנגולת נמצאים בשחלתה המספר המלא של הזקיקים (ובתוכם הביציות) שישמשו אותה להטלת ביצים כל חייה. לאור זאת יש להבין את המונח "ביצים" בדברי רש"י באופן שונה. רש"י מסביר שההבדל בין "שיחלא קמא" ו"מכאן ואילך" הוא בכך ש"שיחלא קמא" כולל ביצים שהיו במעיה בזמן הטריפה ואילו ב"מכאן ואילך" מדובר בביצים שהנקבה והזכר גרמו להן לגדול. לאור כך שכל הביצים כבר נמצאות ב"מעי" התרנגולת עם לידתה מסתבר שכוונת רש"י ב"ביצים שהיו במעיה" לצרור הביציות המפותחות הקרובות לביוץ (תמונה ) ואילו "מכאן ואילך" הם זקיקים במצב "תרדמה" שהתפתחותם תלויה בזכר והנקבה. הביציות המפותחות ב"שיחלא קמא" עדיין נחשבות כחלק מגוף המטילה וכפי שאנו מוצאים ברש"י: "בשיחלא קמא – דכיון דאגידא ביה דמעורה בגידין כגופה דמיא". הגדרה זאת משתמעת גם מדברי הערוך (ערך "שחלא") שפירש: "... הכא במאי עסקינן בשיחלא קמא פירוש הריון ראשון כלומר הבצים שנתקשרו בשליל עד שתלד כולם". "שיחלא קמא" היא קבוצת הביציות המפותחות הראשונה שהיו בשחלה בעת הטריפה לפני הביוץ. כאמור, בלשון המפרשים קבוצה זאת נקראת "טעינה". רש"י (בבא קמא, נה ע"א) למשל כתב: "בשיחלא - בטעינה אחת אווז בר אינו טוען ביצה שניה עד שתלד את הראשונה".
לענ"ד "שיחלא קמא" שונה משום שהביציות של המחזור הראשון כבר הגיעו לגמר התפתחותן בזקיק לפני שהאם נטרפה. ברגע שהאם נטרפה, הביציות האלו כבר היו קיימות כישות מוגמרת במעיה (מלבד היכולת לגדל אפרוח) ממילא, חל עליהן הדין של "עובר ירך אמו" (בלשון חז"ל נקרא שלב זה "אשכול של ביצים" (תמונות 1-2) (ראו במאמר "כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה" (ביצה, ב ע"ב)). הביציות נחשבות כחלק מאיברי התרנגולת עצמה בשעה שנטרפה, ולכן הן נאסרות מיד. אין כאן שאלה של "גורמים ליצירה", כי היצירה העיקרית הסתיימה לפני שהגורם האסור נולד. ראיה לתפיסה זאת ניתן לקבל מכך שהגמרא מניחה שגם למאן דאמר טריפה אינה יולדת תרנגולת טריפה יכולה להטיל ביצים שכבר היו טעונות בה ("שיחלא קמא") ולכן בספק טריפה יש להמתין להטלה נוספת על מנת לקבוע את מעמדה. משתמע מכאן שהביצים הטעונות הן ביצים שכבר הושלמה יצירתן ולכן גם עוף טריפה יכול להטיל אותן. משך הזמן שיש להמתין עד השלמת הטלת הביצים שכבר היו טעונות הוא על פי הגמרא בבכורות (ח ע"א) 21 יום. הטלה לאחר פרק זמן זה מעידה על כך שהעוף איננו טריפה.
בהטלות המאוחרות הביציות היו בזמן ההטרפה רק זקיקים זעירים בשחלה. כל גידולן, תפיחתן והפיכתן לביצה נעשו בתוך גוף הטריפה וניזונו ממנה, כאשר הזרע הזכרי כבר נמצא בגוף התרנגולת. כאן משתלב הכלל "זה וזה גורם" משום שתהליך היצירה והגידול של הביצה החל והתרחש בתוך איסור, אנו דנים בשאלה מה גרם לה להיווצר. להבנת חז"ל הגידול בשלב זה היה קשור הן לתרנגולת והן לזכר.
הגמרא מבחינה בין שני תהליכים הקשורים להטלת הביצים: "גדלה באיסור" ו"גמרה באיסור". כאשר הביצית מתפתחת מחום הקרקע ("ספנא מארעא") הדבר נקרא "גדלה באיסור" והיא אסורה גם אם לא הייתה בשעה שהאם נטרפה משום שעובר ירך אמו. תהליך נוסף הוא "גמרה באיסור" שאותו מייחסת הגמרא ל"שיחלא קמא". כאן מדובר בביצה שרק גמר יצירתה היה באיסור. כתוצאה מהבדל זה מסיקה הגמרא שהברייתא האומרת "ושוין (רבי אליעזר וחכמים) בביצת טריפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור עוסקת ב"דספנא מארעא". מדיוק הגמרא מהלשונות "גדלה באיסור" ו"גמרא באיסור" ניתן להסיק שגמר יצירת ביצי "שיחלא קמא" היה לאחר שאמם נהייתה טריפה. ההבדל בין "שיחלא קמא" ו"מכאן ואילך" הוא בכך שרוב התפתחות ביצי "שיחלא קמא" עשוי היה להתרחש לפני שהתרנגולת נטרפה.
בניגוד להבנה הפשוטה שההבדל בין התטולות הוא במידת מעורבות הזכר הרי שלפי ההסבר המוצע הוא תלוי בחלקה היחסי של התרנגולת. כאשר התרנגולת סיימה או כמעט סיימה לייצר את הביצה חלקו של הזכר קטן ואילו כאשר התפתחות הביצית היא בראשיתה חלקו היחסי של הזכר גדול. הבנה זו איננה מתאימה להיבט המדעי לגבי חלקו של הזכר בתהליך יצירת הביצה המצטמצם בכל מקרה לחדירת תא הזרע לביצית בעת המעבר במוביל הביצים.
תמונה 1. מערכת הרבייה בתרנגולת
מקור: Jacquie Jacob, University of Kentucky מקור:
תמונה 2. שחלת תרנגולת - "שלל של ביצים"
(1) ב"אוצר לעזי רש"י".
(2) הרב יוני גוטמן העלה השערה שיתכן שהזרע של הזכר שהיה בגוף התרנגולת כשנטרפה מקבל גם הוא גדר של טריפה (עובר ירך אימו) משא"כ זרע זכר שנכנס לאחר שנהייתה טרפה שזה וזה גורם. לענ"ד יש בהצעה זו שני קשיים:
א. הכלל "עובר ירך אמו" תקף לגבי עובר (או ביצה מעורה בגידים בשחלה) שהוא חלק אורגני מגופה של הנקבה, גדל ממנה וניזון ממנה. בניגוד לכך הזרע של הזכר הוא חומר חיצוני שהוכנס לגוף התרנגולת, אינו חלק מבשרה ואינו מוזן ממנה כאיבר. לכן קשה מאוד להחיל עליו גדר של "טרפה" רק מעצם שהותו בגופה.
ב. ההסבר מניח כהנחת יסוד שכל ביצי "שיחלא קמא" הופרו בהכרח על ידי זרע שהיה בגוף התרנגולת כבר ברגע הטריפה. אך "שיחלא קמא" אסורה גם אם התרנגולת הזדווגה עם זכר לאחר שהיא נטרפה. אין בסוגיה שום הבחנה לגבי מועד ההזדווגות, אלא רק לגבי מועד התפתחות הביציות בשחלה. לא מצאנו בסוגיה מגבלה על מועד ההטלה של "שיחלא קמא" והיא אסורה גם אם הוטלה לאחר זמן.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
