להפחית חומרת עבירה

הרב דב קדרון

חולין ד ע"א

בגמרא מדובר על יהודי שהוא בגדר של "מומר לתיאבון", שכאשר מונח לפניו אוכל כשר ואוכל לא כשר הוא בוחר באוכל הכשר, אבל אם האוכל הכשר לא זמין הוא אוכל גם דברים לא כשרים. רבא אומר שאם הוא יודע לשחוט מותר לתת ליהודי כזה סכין בדוקה וניתן לסמוך על שחיטתו, ובברייתא נאמר שיהודי כזה שמשאיר ברשותו חמץ בפסח, מותר לאכול חמץ ממנו אחרי הפסח, כי הוא דואג להחליף את החמץ שהיה ברשותו עם חמץ של גוי, כדי להפחית את האיסור.

ר' ישראל מסלנט (אור ישראל הערות אגרת המוסר) מביא את דברי הבית הלל (יו"ד סימן ב ס"ק ב), הכותב: "מומר אוכל נבלות לתיאבון; ונראה דעכשיו בזמננו, מי שהוא חשוד לאכול נבלות לתיאבון, אין אוכלין ממנו שום דבר מאכל, שיש לחוש בו חשש איסור לשום דבר שבקדושה, (כלומר: שחשוד הוא לעשות אף שלא לתיאבון, אף על פי שלפנינו לא הוחזק אלא לאכול לתיאבון), ומכל שכן שלא ליתן לו סכין בדוק לשחוט ולאכול משחיטתו (שהיה מותר מדינא דגמרא), ומי שעושה דבר זה, מומר יחשב לכל התורה כולה".

והעיר על כך ר' ישראל מסלנט: "ואיך לא נבוש ולבבנו בל ימס כמים, בראותנו שפלות נפשנו נגד דורות הראשונים, שהמומר לפנים, אשר החזיק חמץ בפסח בביתו, הייתה לו קניה טבעית להקל איסורו בהדבר ההוא, במה שאין לו תאוה. ובדורותינו בעוונותינו הרבים אנחנו נופלים בגדר להכעיס, בעבירות אשר הורגלנו, לא נשים לב, להחליף תאוותנו בהם להקל האיסור, ורעתנו רבה כדין מומר להכעיס ר"ל".

כלומר: אנשים היום לא שמים לב לדרגות השונות של עבירה, ואם עוברים עבירה בדרגה מסוימת לא איכפת להם להתדרדר לגמרי, במקום להפחית את חומרתה.