גניבת דעת  / רפי זברגר

חולין צג ע''ב - צד ע''א

הקדמה

נלמד את המשנה הקצרה בשלהי דף צ''ג,  ובעקבות לימוד הגמרא נפליג למחוזות מעניינים:

שולח אדם ירך לעובד כוכבים שגיד הנשה בתוכה, מפני שמקומו ניכר.

מותר למכור לגוי ירך עם גיד הנשה, ולא חוששין שמא ימכור בשר זה חזרה לישראל, והישראל יאכל את גיד הנשה האסור. סיבת ההלכה כתובה במשנה עצמה: מקום הגיד ניכר (אם לא ניקרו אותו), ולכן הישראל שיקנה מהגוי יבין שהגיד קיים והוא ידאג לנקרו לפני אכילתו.    מדייקת הגמרא מלשון המשנה:

שלמה אין חתוכה לא!
משמע מלשון המשנה, כי אסור לאדם לשלוח ירך חתוכה לגוי (מותר רק ירך שלימה)

במאי עסקינן? אילימא במקום שאין מכריזין - חתוכה נמי לישדר ליה, דהא לא אתו למזבן מיניה.

מנסה הגמרא להבין על איזה מקום דברה המשנה שהתירה למכור ירך שלימה ואסרה למכור חתיכת ירך. אם נאמר שבאותו מקום לא מכריזים כשקיים בשר טריפה, אז ממקום זה אסור לישראל לקנות בכלל, אם כן, אין חשש שהגוי ימכור בחזרה את הירך לישראל, ולכן יש להתיר גם אם מכר ירך חתוכה (בניגוד לדיוק שעשינו לעיל).

אלא במקום שמכריזין, שלימה נמי לא לישדר ליה,  דחתיך ליה ומזבין ליה!

ואם נאמר כי מדובר במקום שמכריזין על בשר טריפה, ואם לא הכריזו מותר לקנות מהגוי באותו יום. אבל אז קשה, מדוע המשנה התירה למכור ירך שלימה עם גיד הנשה, שהרי יש לחשוש שהגוי חתך את מקום הגיד ומכר לישראל, וישראל יסבור שהגיד הוסר, אך בפועל, הגוי אינו בקי בפעולת ניקור הגיד, ולכן יש חשש שהגיד עדיין נמצא וישראל יאכלנו.

אי בעית אימא במקום שמכריזין, ואי בעית אימא במקום שאין מכריזין.

עונה הגמרא כי בכל אופן אפשר להעמיד את המשנה בכל אחת משתי האפשרויות (מכריזין או אין מכריזין):

איבעית אימא במקום שמכריזין: חיתוכא דעובד כוכבים מידע ידיע.
אם מדובר במקום שמכריזין, אין לחשוש שהגוי ינסה לנקר בלא ידיעה מספקת (את הירך השלימה שימכור) , כיוון שהישראל יבחין בכך ולא יקנה.

ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין - גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר,

ואם מדובר במקום שאין מכריזין (ואז לכאורה אין חשש גם בירך חתוכה כדלעיל), ניתן להסביר בשתי אפשרויות:
1. גזרו לאסור מכירת ירך תחוכה לגוי, שמא ימכור לגוי בפני ישראל, ואותו ישראל יחשוב שהירך מנוקרת ואז יקנה אותה חזרה מן הגוי ויאכלנה באיסור

ואי בעית אימא - משום דקא גניב ליה לדעתיה. דאמר שמואל: אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של עובד כוכבים.
2. אסור למכור ירך חתוכה לגוי, משום שהוא גונב את דעתו. שכן, הגוי חושב שהישראל ''השקיע'' וניקר את גיד הנשה עד כדי שהוא (הישראל) גם יכול לאוכלו, אך בפועל באמת הישראל לא ניקר. ואמנם אסור לגנוב דעת הבריות אפילו של גוי.

הנושא

לאור ציטוט דעת שמואל, שאין לגנוב דעת הבריות, גם של גוי, מצטטת הגמרא מספר ברייתות העוסקות בפעולות האסורות משום גניבת הבריות. נסכם את הדינים המפורטים שם:

1. היה רבי מאיר אומר: אל יסרהב אדם לחבירו לסעוד אצלו, ויודע בו שאינו סועד.
   אין להרבות ולהציע לאורח לסעוד אצלו כשיודע שהאורח יסרב, בזמן שבאמת אינו סועד. זאת כיוון שהאורח יחשיב זאת לטובה, ובכך גונב את דעתו.
2. ולא ירבה לו בתקרובת, ויודע בו שאינו מקבל.
   אין להציע לתת מתנות לחבר, כשידוע שהוא לא יקבלם, כיוון שבכך גונב את דעתו שהוא כביכול ''חבר טוב''.  
3. ולא יפתח לו חביות המכורות לחנווני אלא אם כן הודיעו.
   לא יפתח חבית יין שכבר מכורה מבלי להודיעו (שהיין מכור), רק כדי להראות שהוא ''מכבד'' אותו ביין מחבית חדשה.
4. ולא יאמר לו סוך שמן מפך ריקן, ואם בשביל כבודו מותר.
   אסור להציע לחבר שמן, ובאמת אין לו שמן. אלא אם כן, זה לטובתו של השני, שמעשה כזה ''מכבד'' אותו בפני אחרים
5. לא ילך אדם לבית האבל ובידו לגין המתקשקש, ולא ימלאנו מים מפני שמתעהו, ואם יש שם חבר עיר – מותר.
   לא ילך לבית אבל עם קנקנן יין חסר שיחשבו שהוא מלא. וכן אסור למלא מים במקום היין שחסר, שיחשבו שהכל מלא יין. אבל אם מבקש לכבד את האבל בפני אנשים אחרים המנחמים אותו – מותר.
6. לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה בכלל של חיה שחוטה, מפני שמתעהו, ומפני הסכנה.
   אסור למכור סנדל העשוי מעור בהמה שמתה, כאילו הוא עשוי מעור של בהמה שחוטה משתי סיבות: 1. עור בהמה שחוטה ''חזק'' יותר, והוא ''גונב דעתו''. 2. שמא בהמה מתה מנשיכת נחש, והארס נשאר בעור ויכול להזיק לקונה.
7. ולא ישגר אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה.

              אין לשלוח חבית של יין ושמן צף למעלה, כך שהמקבל חושב שכל החבית מלאה בשמן. הדבר נאסר אף אם היין יקר יותר משמן, עקב חשש שיזמין אורחים בידיעה שיש לו שמן, ובסופו של דבר יגלה שאין לו                      שמן.

              הגמרא מספרת סיפור מזעזע על אדם שקיבל מחברו חבית יין ששמן צף על פניה. הוא חשב שמדובר בשמן וזימן אורחים. כשהבחין שהחבית בעצם מלאה יין, לא יכל לשאת את הבושה עד שהתאבד.

מהו המסר?

• מידת היושר והאמת צריכה להיות התשתית ליחסים שבין אדם לחבירו, ולכן קבעה התורה שאסור לאדם להטעות את חבירו, שיחשוב כאילו עשה למענו טובה, בו בזמן שלמעשה לא עשה למענו כלום. זהו איסור "גניבת-דעת" (פניני הלכה, הלכות ''גניבת דעת'' פרק א').
• איסור ‘גניבת-הדעת’ חמור כל כך, עד שכתב רבנו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג’ קפד), שהחטא של ‘גניבת-דעת’ חמור אצל החכמים יותר מן הגזל. משום שהוא פוגע בציפור הנפש של האדם, ביכולתו לפתח יחסי רעות ואהבה כנים עם חבריו (שם)
• יש מקרים שבהם מותר לעשות דבר שנראה כ’גניבת-דעת’, וזה כדי לכבד את הזולת. למשל, אדם חשוב שהגיע אל שכניו בעת שמחתם או צערם, ורואה שנמצאים אצלם אורחים, והוא יודע שאם יציע להם את עזרתו, למרות שאין בכך שום צורך, מכל מקום על ידי עצם הבעת הנכונות מצידו, כבודם של שכניו יעלה בעיני אורחיהם. במקרה כזה מותר לו להציע עזרה, למרות שהוא יודע שהם יסרבו לקבל את עזרתו, או שכבר אין בה צורך (שם פרק ח')

לע'''נ חברי הטוב נפתלי מלאכי ז''ל שהלך לבית עולמו (ב' שבט תשפ''ו) - איש חינוך אמיתי, איש של חסד ואיש של חיבורים וראיית הטוב.
ולע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה חיים ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]