נמשל כבהמות נדמו

הרב דב קדרון

חולין ה ע"א

בגמרא נאמר שאדם המתדרדר ברשעותו מכונה “בהמה”, שכן הוא מאבד את ייחודו האנושי ואת תכלית מחשבתו.

ה"בית הלוי" על הפסוק (בראשית ו,ה): "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם", מבחין בין דרגות שונות של התדרדרות מוסרית: חטא במעשה וחטא במחשבה: בשלב המתקדם של ההתדרדרות לא רק שהמעשים מקולקלים, אלא שגם המחשבות עצמן נעשות רעות ומתמשכות.

הוא מסביר (על פי ביאורו לגמרא בעבודה זרה יז,א) שבתחילה האדם נמשך למעשה פסול כאמצעי להשגת מטרה חיצונית, כגון רווח או תועלת אחרת. אף שהמעשה עצמו מאוס בעיניו, התכלית נראית לגיטימית, ולכן היצר מצליח לפתות אותו. אולם עם הזמן, החטא מטמטם את הלב, והאדם נקשר אליו עד שהמעשה עצמו נהפך למטרה. אז הוא אף מוכן להפסיד דברים שבעבר היו חשובים לו, רק כדי להשיג את אותו מעשה פסול.

זהו עקרון כללי בפיתוי היצר: בתחילה הוא מציג את החטא כאמצעי, ובהמשך הופך אותו לתכלית. בדומה לכך, נאמר (תהלים מט,יג): "נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" – בתחילה האדם רק “נמשל” לבהמה, כי מעשיו אמנם דומים למעשה בהמה, אך מחשבתו עדיין מכוונת לתכלית גבוהה יותר; אך לבסוף “נדמו”, כלומר נעשה דומה ממש, ללא מטרה מעבר למעשה עצמו.

הוא מסיים במילים: "ומה תגדל הבושה לאדם שהחליף בעצמו צורה האנושית שלו לצורת הבהמה, והוא גרוע יותר מן הבהמה" שהרי הבהמה נבראה בהמה ולא יכולה להיות יותר נעלה, ואילו הוא יכול היה להיות נעלה, והחליף את צורתו.