מי מצטער כשקוראים לו "רבי"?

הרב דב קדרון

חולין ו ע"א

רבי חייא מסביר שתלמיד שרוצה לשאול את רבו שאלה, אך יודע שרבו לא יודע את התשובה – צריך להתגבר ולא לשאול, כדי לא לבייש את רבו.

בעל עלי תמר (ביכורים ג,ג) מסביר שטעם האיסור הוא משום "אונאת דברים", שלא לצער אדם, ועל פי זה כתב שזהו מקור דברי הרמב"ם (מכירה יד,יד) הפוסק:

נשאלה שאלה על דבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב בדבר זה או מה דעתך בדבר זה.

בדומה לזה כותב גם ספר חסידים (סימן שיב):

אם יבא לביתך אורח אל תשאל לו מדברי תורה אלא אם כן שתדע שידע להשיב, או תשאל לו בינו לבינך שלא יתבייש.

בעל עלי תמר מוסיף (על פי הירושלמי שם) שבכלל אונאת דברים הוא גם לא להתייחס לאדם או לנהוג בו כחכם גדול יותר ממה שהוא באמת, כי גם הנהגה זו יכולה לצער אותו, כפי שכותב בעל ספר חסידים (סימן טו):

אל יכבד את חבירו במה שמתבייש, כגון שקוראים לו בשמו, והוא קורא "רבי", כי הוא מתבייש בזה ודומה לו ללצנות וללעג.

בעניין זה הוא כותב: "ומכאן יש לעמוד על הנוהג שהתפשט בזמן האחרון לקרוא בשם "הגאון" לצעירים שצריכים עוד ללמוד הרבה שיהיו בכלל תלמידי חכמים, שבעיני המתבונן נראה זה כאונאת דברים, ובעיני אווילים נראה שממעטים בתואר, שהם כבר עוקרים הרים אף שטרם קבלו התורה מסיני, לו חכמו ישכילו זאת".