גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תקט"ז מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף ו ע"א

בענין העובר בשוגג על איסור דרבנן - אי צריך לסליחה וכפרה

בעל ה'נתיבות המשפט' (סי' רלד ביאורים סק"ג) כתב לחדש: "ואפשר דאף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין, מכל מקום באיסור דרבנן אין צריך שום כפרה וכאילו לא עבר דמי", ובהמשך הדברים כתב עוד: "דאינו נענש כלל על השוגג באיסור דרבנן, והרי הוא להאוכל כאילו אכל כשרה".

ביאור הענין כתב בשו"ת 'תורת חסד' (או"ח סי' לא סק"ה): "ואמנם היא גופה טעמא בעי, אמאי באיסור דרבנן בשוגג אין צריך כפרה, ובפרט לפי דעת הרמב"ם ריש הל' ממרים (פ"א ה"ב) שהעובר על דברי סופרים עובר ב'לא תסור' מדאורייתא, ומבואר שם ב'לחם משנה' בשם המבי"ט, דהא דספק דרבנן לקולא הוא רק משום שחכמים התנו כך בתחלה בתקנתם כו', וכבר האריכו בזה האחרונים שלדעתו כל דרבנן הוא כדברי תורה ממש, וא"כ למה יגרע איסור דרבנן שהעובר בשוגג אין צריך כפרה. והעיקר מה שי"ל בזה, דאף שהתורה צותה בלאו דלא תסור שלא לעבור על דברי סופרים, מ"מ איסור זה הוא אקרקפתא דגברא שאסור לו לעבור על דברי חכמים, אבל לא איסור חפצא, דבאיסור תורה כמו חלב ודם שהדבר עצמו אסור מה"ת, דאיסורי תורה הוי איסור חפצא... ומשו"ה אף שאכלו בשוגג צריך כפרה, שהרי אכל דבר איסור בשוגג, אבל באיסור דרבנן אין איסור תורה על הדבר בעצמותו, אבל הוא רק על האדם העובר, ומשו"ה כל שהיה שוגג ולא כיון לעבור על דברי חכמים לא עבד איסורא כלל".

וכן הביא הגר"י ענגיל זצ"ל בספרו 'אתוון דאורייתא' (כלל י): "קצת האחרונים הוסיפו לחדש עוד, דשוגג באיסור דרבנן א"צ כפרה וסליחה, שאינו דומה לשוגג באיסור תורה, שבכל איסורי תורה המעשה בעצמותה עבירה ואיסור, וכן המאכל בעצמותו במאכלות האסורות, וע"כ גם בשוגג אף שלא היתה שם מחשבת עבירה, עכ"ז הרי נעשתה מעשה עבירה, וע"כ צריך כפרה וסליחה, משא"כ בדרבנן, שאין המעשה או המאכל בעצמותו איסור כלל, לפי ההנחה דאיסורים דרבנן רק איסורי גברא נינהו, וע"כ רק אם האדם בזדון לבו עובר על דברי חכמים הרי זה עבריין ורשע, אבל כשהיה שוגג בדבר אז לא הוי עבירה כלל, וא"צ כפרה וסליחה, עכת"ד" (ראה 'שערי יושר' שער א פ"י).

בתשובות ה'חתם סופר' (חו"מ סי' קפ) מצינו ביאור שונה, וז"ל: "צריכים לומר, חז"ל התנו בתחלת תקנתם שאם יארע ויאכל בשוגג בלא ידע לא יהיה כאוכל איסור בשגגה", והיינו, שאין הדבר בגלל שאיסור דרבנן אינו איסור חפצא, כי גם אי נימא שהוא איסור חפצא, כן היה עיקר תקנתם מעיקרא שבשוגג לא יהיה איסור, "שהרי הרמב"ם ס"ל כל איסור דרבנן המה ממש איסוריה מה"ת מסיני בלאו דלא תסור, ואין שום הפרש, וכל הקולות שמקילינן בדרבנן בספיקא ושלא ללקות, הכל הוא שכך התנו חז"ל בתקנתם וכך תקנו בקולות הללו, ואלו לא התנו היו לוקין, וגם ספיקא דרבנן כמו ספיקא דאורייתא, והדבר מבואר בלח"מ ריש הל' ממרים, ובשו"ת התשב"ץ וכו'... וא"כ אין בין אוכל איסור דאורייתא לאוכל איסור דרבנן, הכל משוקץ ומתועב", ועל כרחך שכן התנו חז"ל בעיקר תקנתם שיהיה ספיקא דרבנן לקולא, וכן התנו בעיקר תקנתם שבשוגג לא יהיה שום איסור (עי' שו"ת 'מחנה חיים' ח"א או"ח סי' מו).

והנה, למדנו במכילתין (חולין ו.): "רבי זירא ורב אסי איקלעו לפונדקא דיאי, אייתו לקמייהו ביצים המצומקות ביין (וביין היה חשש דמאי, כדלהלן), רבי זירא לא אכל, ורב אסי אכל, אמר ליה רבי זירא לרב אסי, ולא חייש מר לתערובת דמאי, אמר ליה, לאו אדעתאי, אמר רבי זירא אפשר גזרו על התערובת דמאי, ומסתייעא מילתא דרב אסי למיכל איסורא ("אפשר - אי איתא דגזרו חכמים על תערובת דמאי, מסתייע מילתא דיגרום עון שלא ישים על לבו, דגזרו עליו וישכח הגזרה ויאכל בשוגג), השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן - צדיקים עצמן לא כל שכן, נפק רבי זירא דק ואשכח (-"דלא גזרו". רש"י)..." וכו', יעו"ש.

מגמרא זו העיר הגר"י ענגיל על האמור לעיל, שהרי "מפורש פה, דגם שוגג באיסור דרבנן נחשב לעבירה, דהא דמאי רק מדרבנן אסור, ורב אסי בשוגג הוא שאכל, ואעפ"כ חשיב ליה רבי זירא תקלה וקמתמה השתא בהמתן של צדיקים כו'".

ונציגה חלק מדבריו בהם נשא ונתן בזה: "ולכאורה יש ליישב, דשאני דמאי, דאף שהאיסור הוא מדרבנן, עכ"ז הרי האיסור דרבנן הוא מחשש איסור תורה, דשמא לא עישר העם הארץ, והוי ליה טבל ואסור מה"ת, אלא דמדאורייתא לא חיישינן להכי, דרוב מעשרין הן, ועכ"ז כיון דמדרבנן חיישינן להכי שיש בו איסור תורה, על כן שפיר הוי החשש הזה איסור חפצא, ושפיר חשוב עבירה גם בשוגג" וכו'.

ובהמשך כתב: "אולם אחרי העיון אין התירוץ הזה עולה יפה בסוגיא דחולין... דאכתי מאי פריך 'השתא בהמתן של צדיקים' כו', דילמא כלפי שמיא היה גלוי באמת, שזה היין אשר אכלו ר' אסי עישר אותו העם הארץ, ושמרו אותו מן השמים ממכשול באמת, ומאי קמתמה, ועל כרחך דהכוונה היא, דכיון שאסרו חכמים תבואת עם הארץ, ואמרו שהיא אסורה, כל זמן שאין האוכל יודע שעישרה העם הארץ, על כרחך אף אם נתעשרה באמת עכ"ז איסור דרבנן הוא כל זמן שלא נודע זה אל האוכל... וא"כ זה האיסור דרבנן אשר ישנה על התבואה שנתעשרה באמת, שוב הרי אין בו עוד איסור תורה רק איסור דרבנן גרידא הוא כשאר איסורים דרבנן, כיון שבאמת נתעשרה התבואה ואיננה טבל מה"ת, וא"כ שוב בשוגג שפיר לא חשיב עבירה, וא"כ אכתי מה קמתמה 'השתא בהמתן' וכו', ועל כרחך לומר דגם שוגג דאיסור דרבנן גרידא שאין בו חשש תורה נמי הוי עבירה ושפיר קמתמה...".

וכתב עוד שם: "והנה י"ל עוד דאפילו אי שוגג בדרבנן לא הוי עבירה שתצטרך כפרה וסליחה, עכ"ז תקלה עכ"פ נחשב, ובפרט לגבי אדם גדול, ושפיר קמתמה 'השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה' וכו'... אולם מהא דקאמר 'ומסתייע מילתא דר' אסי למיכל איסורא', מוכח משטחיות הלשון, דגם איסור דרבנן איסור חפצא הוא ונקרא מאכל אסור", ועעו"ש שהביא ראיות נוספות שאיסור דרבנן בשוגג צריך כפרה.