מהות השחיטה / חולין דף ט

א. תירוץ קושיית תוספות על רש״י

רש״י מפרש את דברי רב הונא — “בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת” — כך: “שהרי אסורה משום אבר מן החי”, ולכן כשיש ספק אם נשחטה כראוי אין מוציאים אותה מחזקת האיסור עד שתיוודע שחיטה כשרה. הגמרא עצמה עוסקת במקרה שבו נשחטה ולא נבדקו סימניה, והספק הוא אם יצאה מחזקת איסור על ידי שחיטה מספקת.

קושיית תוספות/הראשונים פשוטה: לאחר שהבהמה מתה, אין עוד איסור אבר מן החי. אפילו שחיטה פסולה או שחיטת מיעוט סימנים מסלקת את מציאות “אבר מן החי”, שהרי כבר אין כאן אבר מן החי אלא בשר מן המתה. לכן קשה לומר שהחזקה ממשיכה להיות חזקת אבר מן החי.

התירוץ המרכזי לרש״י הוא שאין כוונתו שהשם ההלכתי “אבר מן החי” ממשיך לאחר המיתה, אלא שהבהמה הייתה מוחזקת כבהמה אסורה באכילה, ואין ספק־שחיטה מוציא אותה מן האיסור. כלומר: החזקה אינה משמרת דווקא את שם האיסור, אלא את מצב האיסור. כשהבהמה חיה — האיסור מתבטא כאבר מן החי; לאחר מיתה בלא שחיטה ודאית — הוא מתגלגל לאיסור נבילה או לאיסור שאינה שחוטה. זהו מה שהרשב״א מנסח: אף שלכאורה אי אפשר לפרש כרש״י, “אינו קשה כל כך”, מפני שאפשר לומר שהיא “מוחזקת מאיסור לאיסור”.

לפי זה, רש״י איננו אומר: “הבהמה המתה אסורה משום אבר מן החי”. הוא אומר דבר אחר: כל עוד לא הוכח מעשה שחיטה תקין, הבהמה נשארת בתוך רצף של איסור. השחיטה היא המוציא; ספק שחיטה אינו מוציא. לכן הביטוי של רש״י בהמשך — “בחזקת איסור הראשון עומדת שלא היתה שחוטה” — מדויק מאוד: אבר מן החי הוא נקודת המוצא של חזקת האיסור, אבל המוקד המעשי לאחר השחיטה הוא שלא ידוע שנוצר כאן שם “שחוטה”.

ב. קושיית הריצב״א בתוספות שבועות כד ע״א

בתוספות שבועות כד ע״א ד״ה “האוכל נבילה ביום הכיפורים פטור”, תוספות דנים בדברי רבי שמעון שהאוכל נבילה ביום הכיפורים פטור משום יום הכיפורים, מפני שאין איסור יום הכיפורים חל על איסור נבילה. תוספות מקשים על פירוש רש״י שמשמע ממנו שהדין נכון אפילו אם נתנבלה ביום הכיפורים עצמו. הרי אם הבהמה נתנבלה ביום הכיפורים, יש מקום לומר שאיסור יום הכיפורים כבר חל מחיים; ואם איסור אבר מן החי פקע בשעת מיתה, איסור נבילה ואיסור יום הכיפורים באים בבת אחת, ובאיסור בת אחת גם רבי שמעון מודה.

תוספות מציעים תחילה פתרון לפי חזקת “אינה זבוחה”: גם לפני שנעשתה נבילה כבר היה עליה איסור עשה של “וזבחת ואכלת” — “מה שאתה זובח אתה אוכל, אבל מה שאי אתה זובח לא”. ממילא איסור יום הכיפורים אינו חל עליה, כי היא כבר עומדת באיסור “שאינה זבוחה”.

הריצב״א מקשה על הפתרון הזה קושיה חריפה: אם כבר מחיים קיים איסור עצמאי של “שאינה זבוחה”, כיצד יחול אחר כך איסור אבר מן החי? וכיצד יחולו איסורי טריפה, חלב וכדומה במקרים שבהם הגמרא אומרת שהם באים בבת אחת? הרי כולם באים על גבי איסור קודם של “שאינה זבוחה”. לכן הריצב״א דוחה את ההבנה ש“וזבחת” יוצר איסור עצמאי, ומסביר: “וזבחת” לא בא לאסור את מה שכבר אסור, אלא “בא להתיר את האסור” — ללמד שרק שחיטה מתירה, ולא נחירה או מיתה סתם. לכן, לשיטתו, הברייתא של “האוכל נבילה ביום הכיפורים פטור” עוסקת דווקא כשנתנבלה מערב יום הכיפורים, שאז איסור נבילה קדם בוודאות לאיסור יום הכיפורים.

אפשר לתרץ את קושיית הריצב״א בשלוש דרכים:

דרך אחת: לקבל את הריצב״א ולומר ש“אינה זבוחה” איננו איסור עצמאי לעניין “אין איסור חל על איסור”, אלא תיאור של חסרון מתיר. בחולין ט ע״א אפשר לומר שהבהמה עומדת בחזקת “אינה זבוחה” במובן זה שלא הוכח המעשה המתיר; אבל אין זה שם איסור נוסף שמונע חלות של איסורים אחרים. כך נשמרת חזקת האיסור בסוגיית שחיטה, בלי ליצור קושי בסוגיית שבועות.

דרך שנייה: לחלק בין שתי שכבות. “אינה זבוחה” מגדירה שהבשר אינו נכנס לשער האכילה המותרת; אבל איסורי אבר מן החי, נבילה, טריפה וחלב הם שמות איסור פרטיים היוצרים חיוב עצמאי. לכן “אינה זבוחה” יכולה להסביר מדוע הבהמה אינה נחשבת “מן המותר לכם” ביחס ליום הכיפורים, ועדיין אין הכרח שתמנע את חלותם של איסורים פרטיים.

דרך שלישית: לומר שאיסור אבר מן החי אינו חל על אותה יחידה הלכתית שעליה נאמר “אינה זבוחה”. “אינה זבוחה” נאמר על הבהמה כגוף שצריך שחיטה כדי להפוך לבשר נאכל; אבר מן החי חל על האבר שנתלש ונעשה חפצא חדש של איסור. לפי זה, אין כאן איסור שני על אותו חפץ שכבר נאסר, אלא לידת אובייקט איסורי חדש.

ג. מהות השחיטה לפי רש״י ולפי תוספות

לפי רש״י, מוקד השחיטה הוא הוצאת הבהמה ממצב החיים האסור. הבהמה החיה אינה חומר גלם לאכילה; היא חיה, והבשר שבה עדיין קשור לנפש החיים. איסור אבר מן החי מבטא את העובדה שהאדם אינו רשאי להפוך חיים לבשר על ידי נטילה גולמית. השחיטה היא דרך התורה להוציא את הבהמה מן החיים בלי להפוך אותה לנבילה. לכן ספק בשחיטה מחזיר אותנו לחזקת האיסור: לא מפני שהבהמה המתה היא עדיין “אבר מן החי”, אלא מפני שלא הוכח שהמעבר מן החיים אל הבשר נעשה בדרך המתירה.

לפי תוספות, ובעיקר לפי הקו של “אינה זבוחה”, מוקד השחיטה איננו רק סילוק איסור אבר מן החי. גם לאחר שהחיים הסתלקו, עדיין אין כאן בשר אכיל אם לא נוצרה בו זהות של “זבוח”. “וזבחת ואכלת” מלמד שאכילת בשר חולין אינה נולדת מן המוות הביולוגי אלא ממעשה הלכתי מוגדר. לא די שהבהמה מתה; צריך שהמוות יהיה מוות של שחיטה.

לכן אצל רש״י השחיטה היא בעיקר מעשה מתיר של יציאה מן החיים; אצל תוספות היא מעשה מכונן של שם שחוטה. רש״י מתמודד עם מצב החיים: האם האיסור הקדום הופקע. תוספות מתמודדים עם חסרון הזביחה: האם נוצר כאן בשר שנכנס לעולם האכילה של התורה.

הנפקא־מינה הרעיונית חדה: לפי רש״י, השחיטה עומדת מול איסור אכילת החי; לפי תוספות, השחיטה עומדת מול אכילה בלתי־מעוצבת. התורה אינה אומרת רק: אל תאכל מן החי. היא אומרת גם: אם “תאוה נפשך לאכול בשר”, התאווה אינה יוצרת היתר. בין הרצון לאכילה עומד מעשה מצווה. שחיטה אינה הריגה טכנית; היא הכנסת תאוות הבשר לתוך צורה מצוּוה. חולין אינם קרבן, אבל גם אינם צריכה פראית. הבהמה אינה עולה על המזבח, אך אכילתה עוברת דרך לשון של “זביחה”, סימנים, גבולות ודם שאינו נאכל. שולחן החולין איננו מזבח, אבל הוא גם איננו רק מטבח.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן