גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף תקי"ז מדור "עלי הדף"
מסכת חולין
דף י ע"א

"חמירא סכנתא מאיסורא" - במה?

למדנו במכילתין (י.) את הכלל הידוע "חמירא סכנתא מאיסורא", ומן הנכון לברר כלפי מה נאמר כלל זה - שיש להחמיר בדברים שיש בהם סכנה יותר משאר איסורי תורה.

ספיקא לחומרא: בסוגיא מבואר שבכל מקום שיש ספק סכנה, יש להחמיר ולצאת בו מחשש ספק, ויש להביא בזה מה שכתב הפמ"ג (א"א סי' ד סק"ב ועי' מהר"ץ חיות כאן) שגם לשיטת הרמב"ם (פ"י מהל' כלאים הכ"ז ובפ"ט מהל' טומאת מת הי"ב) דספיקא דאורייתא לקולא מן התורה, ורק חכמים החמירו ואמרו דספיקא דאורייתא לחומרא (ועי' ראב"ד שם), כל זה אינו אלא בשאר איסורי תורה, אבל בספק סכנה - מודה הרמב"ם שספיקא לחומרא גם מה"ת (דברי הפמ"ג תואמים רק אם נאמר שחובת שמירת הנפש היא מה"ת, ולכן גם במקום ספק יש להחמיר מה"ת, ואכהמ"ל בענין שיש בזה אריכות).

האם סומכים על רוב וחזקה במקום סכנה: הנה בשאר איסורי תורה קיי"ל שהולכין אחר הרוב, וסומכין על חזקת היתר שהיה מקודם, ואילו בחשש סכנה מבואר בסוגיין שאין סומכים לא על חזקה ולא על רוב. כלפי חזקה - הביאו ברייתא: "ראה צפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיחים, חוששין שמא במקום נקב (של נחש נקב ואסור משום סכנת נפשות, רש"י) נקב", ופירות אלו - התאנה והאבטיחים - היה להם חזקת היתר, ואין סומכים על חזקה זו להתירם באכילה - כשנולדה בהם ספק וריעותא ואי אפשר לבדוק אם היה בהם נקב, ונאסרו באכילה.

כלפי רוב - בספק מים מגולים, והיינו, מים שנשארו מגולין בלילה, ספק שתה מהן נחש ספק לא שתה (רש"י ד"ה ספק מים), שנאסרים בשתיה, מחשש ששתה בהם נחש, וחשש זה אינו אלא בגדר מיעוט (עי' רש"י י. ד"ה ואין), ויש כאן רוב צדדים להיתירא, ועכ"ז החמירו חז"ל ואסרו למים אלו בשתיה, וההבדל בענין זה בין איסור לסכנה כתב החת"ס (בסוגיין), כי "באיסור אפילו אם יזדמן לו ממיעוט טריפות אין לו עון, דהתורה אמרה לסמוך על הרוב, וכמו שהזהירה התורה על איסור טריפות - כן התירה התורה לסמוך על הרוב, משא"כ בסכנת נפשות - אם יזדמן לו מהמיעוט ויסתכן, הרי אי אפשר להשיב הנפש", וכן נקטו הרבה אחרונים (עי' 'חמודי דניאל' הל' תערובות הנכפל סי' לג; שו"ת 'שם אריה' יו"ד סי' טז; 'נודע ביהודה' אה"ע קמא סי' י; 'שיבת ציון' סי' נב ועוד), ולעומת זה מצינו בפמ"ג (או"ח סי' קעג מ"ז) שחילק בדין זה בין רוב לחזקה, על חזקה - אין סומכים במקום סכנה, ואילו אחרי הרוב הולכים גם במקום סכנה (עי' פמ"ג א"א סי' ד סק"ב), ולפי דבריו גם בענין זה נאמר הכלל ש"רובא וחזקה רובא עדיף" (קידושין פ.), ואילו ההוכחה מספק מים מגולין כתבו האחרונים (עי' שו"ת 'תורת חסד' אה"ע סי' ה, 'יביע אומר' ח"א יו"ד סי' ט) שאינו בגדר רוב, וקצר המצע מהשתרע בענין זה.

האם סומכים על ספק ספיקא במקום סכנה - בשאר כל איסורי תורה סומכים על ספק ספיקא - בין להקל ובין להחמיר, ואילו לענין סכנה - האם יש לסמוך על ס"ס להקל, הפמ"ג (מ"ז שם) הסתפק בזה, וספקתו הוא בגדרי ספק ספיקא, כי י"א שגרוע מחזקה - וכמו שאין סומכים על חזקה במקום סכנה כך אין סומכים על ס"ס, וי"א שהוא כרוב, וגם יתכן שעדיף מרוב, ולכן יש לסמוך על ס"ס במקום סכנה כמו שסומכים על הרוב, ואילו במקום אחר (או"ח סי' ד מ"ז סק"י) החמיר בס"ס במקום סכנה, גם למ"ד שהוא כרוב (וע"ע בשו"ת 'עטרת פז' ח"א כרך ג אה"ע סי' ג בארוכה).

ביטול ברוב - הכלל הוא בכל איסורי תורה כשנתערבו איסור בהיתר יש בזה דין ביטול ברוב, וחילוקי דינים יש בזה, אם נתערבו לח בלח קיי"ל (יו"ד סי' צח ס"א) שבטלים בששים (וקבעו חכמים שיעור זה, כי כשיש ששים היתר אין בו טעם האיסור) - בין כשנתערבו מין בשאינו מינו ובין כשנתערבו מין במינו, ואם נתערבו יבש ביבש קיי"ל (יו"ד סי' קט ס"א) דחד בתרי בטל, ואין צורך שיהא בו ששים נגד האיסור אלא אם נתבשלו יחד - והאיסור נתן טעם בהיתר, ועתה יש לדון מה יהיה הדין כשנתערב דבר שיש בו סכנה בדברים שאין בהם סכנה - האם גם בדין ישנו הכלל ש"חמירא סכנתא מאיסורא" - ואין בו דין ביטול ברוב. שאלה זו מצויה - אם נתבשלו בשר ודגים יחד - מה יהיה דינם, ועל כך סובבים והולכים דברי הפוסקים (עי' יו"ד סי' קטז ס"ב).

כמה שיטות נאמרו בזה: הרמ"א (ד"מ הארוך שם סק"ו) הוכיח שאינו בטל בס' אף כשנתערבו לח בלח, כי מים מגולים אסורים אפילו במאה סאה מים, וא"א שלא יהיה בו ס' נגד ארס הנחש, ולפי שיטתו אין דין ביטול ברוב כשנתערבו לח בלח (עי' ט"ז שם סק"ב שהחזיק כשיטתו), ולעומת זה הש"ך ב'נקודת הכסף' (שם) כתב שהארס של נחש שאני, משום "דמקלי קלי טובא", כלומר, הארס של נחש חריף ומפעפע ובא מדבר חיוני ופורש ממקום למקום כיריית החץ בכל הגוף, ולכן אין שיעור ששים, אבל בכל שאר סוגי סכנות ישנו שיעור זה, ומבואר בש"ך (שם) שבין יבש ביבש ובין לח בלח מתבטלים בששים, ומקור דבריו הוא בספר 'איסור והיתר' (כלל כג דין ז).

אכן, יש אחרונים ('אורח מישור' על האיסור והיתר סק"ב, וע"ע 'דרכי תשובה' שם סקכ"א) שמחלקים בין תערובות לח בלח לתערובות יבש ביבש, כי בדבר לח - כיון שהטעם לא נרגש, והרי הוא כאילו אינו במציאות, בטל גם בדבר סכנה, אבל בתערובת יבש ביבש, שהסכנה עדיין עומדת בעין, וישנה במציאות בתוך התערובות, אלא שהתורה התירתה כשנתבטלה ברוב, אין זה מועיל בדבר סכנה.

יתר מכן, דנו האחרונים - לפי השיטות שמתבטלים בששים - אם יש בזה הדין ד"אין מבטלין איסור לכתחילה", הפמ"ג (יו"ד סי' קב מ"ז סקי"ב וסי' קט שפ"ד סקי"ג) ציין שדן בזה, ולא כתב מה שהכריע בזה. אמנם הפ"ת (סי' קטז סק"ג) שלענין סכנה לא שייך דין זה, כי כשמבטלים הסכנה ע"י שלא ישאר בו טעם של הסכנה, הרי אין כאן עוד חשש סכנה כלל, ולמה לא יעשו כן - לבטל את מציאות הסכנה מלכתחילה, ואינו דומה לביטול האיסור, שסוף סוף נשאר האיסור בתוך התערובות, ואילו בזה אין כבר שום חשש סכנה.