גדולי ישראל שוויתרו על חומרות

הרב דב קדרון

חולין טו ע"א

רבי מאיר ורבי יהודה חולקים מה הדין בתבשיל שבושל בשבת באיסור. רבי יהודה מחמיר יותר מרבי מאיר. כאשר תלמידים היו באים לשאול את רב מה ההלכה באופן פרטי, הוא היה מורה להם שאפשר להקל כדעת רבי מאיר, אבל כאשר הוא דיבר על כך בציבור הוא אמר את דעת רבי יהודה, המחמירה יותר.

מהר"ץ חיות כותב שכך הייתה דרכם בזמן הגמרא, להחמיר בדרשתם לפני ההמון, ומביא לכך ראיות ממקורות אחרים. אולם לא מסתבר שהחמירו לרבים חומרות שהן לפנים משורת הדין, או ענייני חסידות.

גם כיום גדולי ישראל האמיתיים עושים חשבון לפני שמחמירים בעניין מסוים, האם אכן זו חומרה ראויה וכזו שהציבור יכול לעמוד בה.

כך כותב בעל ספר מועדים וזמנים (הערות סימן קעג) על מה שגילה לו האדמו"ר מגור, בעל ה"בית ישראל", בענין החומרות שמחמיר לעצמו:

"שבעצם משתוקק הוא מאד להחמיר לעצמו ככל הדעות, השיטות והחששות, והוא מוכן ומזומן לכך, רק מאחר שמצוי שמנהגיו מתגלים לחסידיו אפילו אם משתדל להסתירם, ורבים נוהגים כן אחריו, לכן הוא שוקל תמיד אם כדאי לו להחמיר אפילו לעצמו, כיון שאם יחמיר אפשר שחלק מהחסידים לא יתנהגו כמוהו, שידמו שזה קשה, וחשש ששוב לא ינהגו המנהגים שתיקן לרבים אפילו החשובים, שידמו שאינו אלא מחמיר מדי".

כך מסופר גם על הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שכשהציעו לו להחליף את רצועות התפילין שלו לכאלו שצבועות בשחור גם מהצד הפנימי, סירב, בטענה שיש אברכים עניים, ואם יראו אותו עם רצועות כאלו ירצו גם הם להחמיר בזה למרות שהפרוטה לא מצויה בכיסם, לכן הוא מוותר על חומרה זו.