איפיון הגרמה בסוגיית השלישים / חולין דף יט

הגרמה היא פסול מקום, אבל סוגיית השלישים בוחנת האם מקום השחיטה הוא רק תנאי חיצוני למעשה — או שהוא מגדיר את עצם מעשה השחיטה. לכן היא שונה מארבעת הפסולים האחרים, אך אינה מנותקת מהם: כשהחיתוך יוצא ממקום השחיטה, השאלה היא האם זה “חיתוך פסול בתוך תהליך השחיטה” או “מעשה שאינו שחיטה כלל”.

המשנה מתחילה ממסגרת מקומית מובהקת: “השוחט מתוך הטבעת ושייר מלא החוט על פני כולה — שחיטתו כשרה; רבי יוסי בר’ יהודה אומר מלא החוט על פני רובה”. כלומר, הדיון הראשון הוא גבולו של מקום השחיטה — האם צריך שכל החיתוך יישאר באזור הכשר או שדי ברובו. בהמשך רב נחמן מכשיר “משיפוי כובע ולמטה”, והגמרא תולה זאת בר’ חנינא בן אנטיגנוס; גם כאן עיקר הסוגיה הוא מיפוי הגבול העליון של המקום הכשר.

אבל כשעוברים ל“שלישים”, הגמרא כבר אינה שואלת רק “איפה עבר הסכין”, אלא איזה חלק מן השחיטה נחשב יוצר את השחיטה. בשליש־שליש־שליש יש שלוש אפשרויות יסוד:

במקרה של שחט שני שלישים והגרים שליש, אם רוב הסימן כבר נשחט במקום כשר, ההגרמה שבסוף יכולה להיחשב כחתיכה לאחר גמר השחיטה. זו האפשרות שבה הגרמה נשארת בעיקר פסול מקום: כל זמן שהרוב הכשר כבר יצר שחיטה, מה שנעשה אחר כך מחוץ למקום אינו מערער את המעשה. רש”י מפרש את הצד הזה בלשון “רובו ככולו” ו“מכאן ואילך מחתך בבשר שחוטה בעלמא”.

במקרה של הגרים שליש ושחט שני שלישים, הבעיה חריפה יותר. מצד אחד אפשר לומר: השליש הראשון היה מחוץ למקום שחיטה, ולכן הוא דומה לחצי קנה פגום; כל עוד השחיטה הכשרה באה אחר כך ויוצרת רוב, אין כאן קלקול עצמי. מצד שני אפשר לומר: אין לדמות זאת לחצי קנה פגום, מפני שחצי קנה פגום נמצא במקום שחיטה, ואילו כאן השליש הראשון נעשה “לאו מקום שחיטה”; לכן כבר בתחילת התהליך נכנס מעשה פסול לתוך יציאת החיות. רש”י מחדד: בחצי קנה פגום “במקום שחיטה מיהא נפקא כוליה חיותא”, ואילו בהגרמה “לאו שחיטה הוא ולאו מקום שחיטה הוא”.

במקרה של הגרים שליש, שחט שליש, והגרים שליש, רב הונא בשם רב מכשיר מפני ש“כי נפקא חיותא בשחיטה קא נפקא”; השליש האמצעי הוא הנקודה שבה יוצאת החיות, ולכן די בכך שהרגע המכריע התרחש בשחיטה כשרה. רב יהודה בשם רב פוסל מפני ש“בעינן רובא בשחיטה וליכא”; לא די ברגע המכריע, צריך שרוב החיתוך היוצר את השחיטה יהיה מעשה שחיטה כשר. רש”י מדגיש שלא לגרוס בדעת רב יהודה “כי נפקא חיותא”, משום שרב יהודה עצמו מכשיר במקרה ההפוך — שחט שליש, הגרים שליש, ושחט שליש — אף שהשליש האמצעי, שהוא רגע יציאת החיות לפי מודל רב הונא, היה בהגרמה.

מכאן יוצאים שני מודלים:

מודל א — “מיפק חיותא”: השאלה היא איפה מתרחש הרגע ההורג־הלכתי. לפי זה, הגרמה אינה רק פסול מקום סטטי; היא נמדדת לפי תרומתה ליציאת החיות. אם החיות יצאה דרך שחיטה, כשר; אם יצאה דרך הגרמה, פסול. לכן רב חסדא אומר לרב הונא שלא יחזור בו: אם הכשרת במקרה שבו השליש האמצעי היה שחיטה מפני ששם יצאה החיות, הרי במקרה ההפוך — שבו השליש האמצעי הוא הגרמה — יש לפסול מאותו טעם.

מודל ב — “רובא בשחיטה”: השאלה אינה רגע המיתה בלבד, אלא האם רוב מעשה השחיטה נעשה כמעשה שחיטה. לפי זה, גם אם באמצע היה קטע של הגרמה, כל עוד יש רוב מצטבר של שחיטה כשרה — המעשה יכול להיחשב שחיטה. כאן הגרמה מתקרבת יותר לשאר פסולי שחיטה: היא פגם בתוך רצף המעשה, והשאלה היא כמה מן המעשה נפגם.

הרמב”ן מנסח את המחלוקת באופן שממש נוגע לשאלה הזאת. לפי סיכומו, רב הונא רואה את ההגרמה כמתרחשת בתוך מסגרת מקום הראוי לשחיטה, ולכן “הכל תלוי בשחיטת רובו של קנה”; רב יהודה רואה הגרמה כ“לאו במקום שחיטה”, ולכן צריך רוב קנה בשחיטה, והגרמה שאינה מגיעה לרוב אינה אוסרת מצד עצמה אלא מותירה מקום לשחיטה כשרה במקום השחיטה. זה ניסוח חד של הדו־משמעות: האם הגרמה היא פגם בתוך המעשה, או יציאה מן המעשה אל מחוץ למקום.

הרשב”א הולך לחומרא: אין להתיר אלא במקום שיש שני שלישים בשחיטה, מפני שצריך שיציאת החיות תהיה ברוב של שחיטה, והוא מדגיש את ההבדל מחצי קנה פגום: שם הפגם הוא במקום שחיטה, וכאן “לאו מקום שחיטה”. בכך הרשב”א מחזיר את ההגרמה להגדרת פסול המקום, אבל מחיל עליה גם את מבחן הרוב והיציאה מן החיות.

הרמב”ם, לעומת זאת, פוסק בצורה שמבליטה את ההבחנה בין הגרמה לבין פסולים אחרים. הוא מגדיר הגרמה בפירוש: “השוחט בקנה למעלה במקום שאינו ראוי לשחיטה”, כלומר פסול מקום. אבל בהלכה שלאחריה הוא מכשיר: “הגרים בתחלה שליש ושחט שני שלישים”, וכן “שחט שליש והגרים שליש וחזר ושחט שליש האחרון”; ורק “הגרים שליש ושחט שליש וחזר והגרים שליש האחרון” פסול. מיד אחר כך הוא מוסיף: “ואם דרס או החליד, בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי הרי זו פסולה”. כלומר, בהגרמה יש מקום לחשבון של רוב שחיטה, אבל בדרסה וחלדה עצם הופעת הפסול בתוך שלבי השחיטה חמורה יותר.

זוהי נקודת ההבדל העקרונית: הגרמה היא פסול של “איפה”, ולכן אפשר לשאול אם הקטע שמחוץ למקום בכלל מצטרף למעשה השחיטה. דרסה וחלדה הן פסול של “איך”, ולכן כל עוד הן נעשות בתוך מקום השחיטה ובתוך התהליך — הן מזהמות את צורת המעשה עצמו. לכן הרמב”ם יכול להקל בהגרמה במקרים שבהם רוב השחיטה הכשרה מתקיים, אך להחמיר בדרסה וחלדה גם בשליש ראשון או אמצעי.

הרא”ש מביא את ההבחנה הזאת כמעט במפורש בשם ה”ר יצחק ברבי מאיר: יש לחלק בין הגרמה לבין חלדה ושהייה, משום שהגרמה היא “לאו מקום שחיטה” ודומה לחיתוך אחר השחיטה, ואילו שהייה או דרסה במיעוט בתרא נעשות במקום שחיטה ולכן יש להחמיר בהן. הרא”ש מוסיף שגם בעיקור לאחר רוב יש צד להקל, מפני שאינו “כדרך שחיטה”.

לכן התשובה לשאלה האחרונה היא כן, אבל לא באותה צורה. בפסולי שחיטה אחרים יש דיון דומה על כמה מן השחיטה נפגם — בעיקר בשהייה, חלדה, דרסה ועיקור במיעוט סימנים או לאחר רוב. הרמב”ם עצמו דן בשהייה מצטברת, בשהייה לאחר מיעוט או רוב, בחלדה במיעוט הסימנים, ובעיקור קודם או לאחר גמר השחיטה. אבל שם השאלה היא בדרך כלל: האם הפגם התרחש לפני גמר השיעור המחייב של השחיטה, או לאחר שכבר נגמרה השחיטה. בהגרמה נוסף ממד ייחודי: לא רק “לפני רוב או אחרי רוב”, אלא גם “האם מה שנעשה שם בכלל נקרא שחיטה”.

המסקנה: הגרמה היא פסול מקום שמכריח להגדיר מחדש את המעשה. היא מתחילה כחריגה גאוגרפית מגבול השחיטה, אבל משום שהשחיטה עצמה מוגדרת על ידי חיתוך במקום מסוים, החריגה מן המקום הופכת לשאלה על עצם זהות הפעולה: האם נעשתה כאן שחיטה פסולה, או שמא נעשה כאן חיתוך שאינו שחיטה כלל. זהו ייחודה מול שאר הפסולים: בהם צורת המעשה נפגמת; בהגרמה עצם שייכות החיתוך לשם “שחיטה” עומדת לדיון.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן