ימי המעשה מתברכים מקדושת השבת

הרב דב קדרון

חולין כו ע"ב

במשנה מדובר על התקיעות שהיו תוקעים בכניסת השבת, כדי להודיע לעם שצריך להיבדל מלעשות מלאכה.

ב"בירור הלכה" מובא שלדעת הרמב"ם היו תוקעים גם במוצאי שבת, כדי להודיע לעם שניתן לחזור ולעשות מלאכה. אולם ראשונים אחרים מקשים מדוע יש צורך בהודעה כזו שאינה לצורך מצווה?

אולי ניתן להסביר (בשילוב עם ההסבר של חסדי דוד המופיע ב"בירור הלכה"), שלדעת הרמב"ם התקיעות היו תזכורת נוספת לקדושת השבת, בנוסף למצווה מן התורה של "זכור את יום השבת לקדשו".

כידוע, לדעת הרמב"ם מצוות "זכור את יום השבת לקדשו" היא בכניסת ויציאת השבת, שאז יש מצווה מן התורה להזכיר בפה את קדושת השבת, בקידוש ובהבדלה, ובנוסף לכך תיקנו חכמים לתקוע בשופר לפני שמקיימים את מצוות הקידוש ולאחר שמקיימים את מצוות ההבדלה. נמצא שהתקיעות במוצאי שבת לא היו לצורך מלאכת רשות, אלא לצורך זכירת קדושת השבת ביציאתו.

ייתכן שמחלוקת הראשונים אם מצוות זכירת השבת מתקיימת רק בכניסתה או גם ביציאתה תלויה במטרת הזכירה. לדעה שרק קידוש הוא מן התורה, הזכירה מכוונת אל השבת עצמה ולקבלת קדושתה. אולם לדעת הרמב"ם, שגם הבדלה מן התורה, הזכירה מלווה את יציאת השבת אל ששת ימי המעשה, המתברכים מכוחה. לפי זה, מטרת ההבדלה איננה רק לציין שהותרה מלאכה, אלא לשמר את רושם קדושת השבת להמשך השבוע. ממילא מובן יותר מדוע תיקנו חכמים לתקוע אף במוצאי שבת: התקיעה אינה באה רק להזכיר שמותר לעשות מלאכה, אלא גם לסמל את המשך הברכה של קדושת השבת אל ימי המעשה.