שחיטת לגוי / חולין דף לט

המסקנה המדויקת היא לא אחת משתי האפשרויות בניסוחן הקיצוני. אין לומר שכל “שחיטתו פסולה” בסוגיה זו פירושו נבילה, וגם אין לומר שזו “שחיטה טובה” במובן של שחיטה המתירה ואחר כך נוסף עליה רק חשש חיצוני. המבנה הנכון הוא שלישי:

כאשר הפסול הוא בגוף מעשה השחיטה — חסרון סימנים, נפילת סכין, שהייה וכדומה — “פסולה” פירושה שאין כאן שחיטה מתירה, ובמקרים המרכזיים זו נבילה. אבל כאשר ישראל שחט שחיטה תקינה מבחינת מעשה השחיטה, והבעיה היא מחשבת עבודה זרה או דמיון לתקרובת עבודה זרה — השחיטה קיימת כמעשה שחיטה, אלא שמחשבת העבודה זרה הופכת את תוצאת השחיטה לאיסור אכילה או לאיסור הנאה. לא נבילה, אלא שחיטה שנלכדה בתוך שם “זבחי מתים” או בתוך פסול מחשבתי־מראיתי.

הבסיס הראשון להבחנה הוא לשון המשניות עצמן. בתחילת הפרק “שחיטתו פסולה” בהחלט יכול להיות חוסר־שחיטה: חצי סימן בעוף או אחד וחצי בבהמה — “שחיטתו פסולה”; נפלה הסכין ושחטה — “פסולה”; ובמשנה ד נאמר הכלל החריף: “כל שנפסלה משחיטתה — נבילה; וכל ששחיטתה כראוי, ודבר אחר גרם לה להיפסל — טריפה”. כלומר בפרק הזה יש מושג של פסול־שחיטה שמפקיע את עצם המתיר ומעמיד את הבהמה כנבילה. לכן האינטואיציה הלשונית ש“פסולה” = לא נשחטה כהלכה איננה שרירותית; היא נטועה בלשון הפרק.

אבל בדיוק משום כך בולט שבמשניות עבודה זרה הלשון משתנה תפקוד. במשנה ז: “השוחט לנוכרי שחיטתו כשרה; רבי אליעזר פוסל… שסתם מחשבת נוכרי לעבודה זרה”. הדיון בגמרא אינו שואל אם הסימנים נשחטו, אם יש נבילה, אם מטמאה במשא, או אם יש אבר מן החי; כולו בנוי סביב השאלה למי מייחסים מחשבה: לבעלים הנוכרי או לשוחט הישראלי. הגמרא מעמידה את מחלוקת תנא קמא ור’ אליעזר על רקע “הבעלים מפגלין”, ור’ יוסי משיב: “אין הכל הולך אלא אחר העובד”. עצם המסגרת הזאת מורה שהבעיה איננה בגוף החיתוך אלא בשאלה האם מחשבת בעלים יכולה להיכנס לתוך מעשה השחיטה של אחר.

רש״י מנסח זאת באופן מובהק. על ר’ אליעזר הוא כותב שהבהמה היא של גוי, ואף על פי שישראל שוחט, “מהניא ביה מחשבת עובד כוכבים”. כלומר המעשה הוא מעשה שחיטת ישראל; השאלה היא אם מחשבת הבעלים הנוכרי מועילה לפסול. בהמשך רש״י מחדד שבחולין מחשבת עבודה זרה “פסלה בהו”, משום שהם נקראים “זבחי מתים”, ותקרובת עבודה זרה אסורה בהנאה. זה איננו אוצר מילים של נבילה, אלא של שחיטה שנעשתה בעלת שם עבודה זרה.

הראיה החזקה ביותר מן הסוגיה היא בחולין מ ע"א: על המשנה “השוחט לשם הרים… שחיטתו פסולה” מדייקת הגמרא: “פסולה אין, זבחי מתים לא”. עצם הדיוק מלמד ש“פסולה” כשלעצמה אינה שקולה ל“זבחי מתים”. אם המשנה הייתה מדברת בתקרובת עבודה זרה ממש, היה צריך לומר “זבחי מתים” או לשון איסור הנאה. הגמרא מיישבת: “הא דאמר להר, הא דאמר לגדא דהר” — אם שחט להר עצמו, אין זה זבחי מתים, אבל אם שחט למזל/שר של ההר, הרי זה זבחי מתים.

רש״י שם מפרש את כל הסולם: “זבחי מתים” פירושו איסור הנאה כתקרובת עבודה זרה; “לשם הר” אינו תקרובת ממש, משום שהר אינו נאסר כעבודה זרה, “ומיהו פסולה מלאכול משום דדמיא לשחיטת עבודת כוכבים מיחלפא בה”. כלומר יש כאן שלוש מדרגות: שחיטה כשרה; שחיטה פסולה לאכילה אך מותרת בהנאה; ושחיטה שהיא זבחי מתים ואסורה בהנאה. אף אחת משתי המדרגות האחרונות אינה מוגדרת אצל רש״י כנבילה.

תוספות ראו היטב את הקושי הלשוני: הרי אצל ר’ אליעזר במשנה הקודמת נאמר “פוסל”, אף שלכאורה מדובר בעבודה זרה ממש ואיסור הנאה. תירוצם הוא שהדיוק “פסולה אין, זבחי מתים לא” נאמר דווקא במשנת “לשם הרים”, כי שם לא נאמר במפורש “זבחי מתים”; אבל אצל ר’ אליעזר, מכיוון שחכמים אמרו “כשרה”, הוא אמר כנגדם “פסולה”, אף שהמשמעות המעשית היא איסור הנאה. כלומר תוספות קובעים ש“פסולה” יכולה לשמש כלשון יחסית בתוך מחלוקת, ולא תמיד כלשון טכנית של נבילה.

הרמב״ן חריף עוד יותר. בחולין לט ע"א הוא כותב שלפי נוסחאותיו הגירסה היא “רבי יוחנן אמר אסורה, וריש לקיש אמר מותרת”, ולא “פסולה”, והוא מעיר על פירוש רש״י: “אין הלשון והפירוש נסכמים זה עם זה”, שהרי בהמשך מדייקים “פסולה אין, זבחי מתים לא”. כלומר הרמב״ן חש בדיוק באותה בעיה: אם הכוונה היא איסור הנאה של עבודה זרה, הלשון המדויקת יותר היא “אסורה”, לא “פסולה”.

בהמשך הרמב״ן מוסיף יסוד מהותי: בחולין, ההכשר תלוי בשחיטה; “ומכיון שנשחטה והותרה תחזור ותאסר?” לכן מחשבת עבודה זרה פוסלת דווקא כשהיא משולבת בשעת השחיטה עצמה, או כשיש דיון של “הוכיח סופו על תחילתו”. לאחר שהשחיטה כבר התירה, אין זריקה או הקטרה מאוחרת מחזירה את הבשר להיות אסור מעצם עצמה. זהו יסוד גדול: מחשבת עבודה זרה אינה חיסרון טכני בחיתוך, אלא מחשבה שצריכה להיתפס ברגע יצירת שם השחיטה.

הרשב״א הולך באותו כיוון ומנסח את ההבחנה במפורש: “פסול על כרחך לא משמע זבחי מתים”; ורק אצל ר’ אליעזר, משום שהמשנה מנגידה “כשרה” ל“פסולה”, הלשון “פסולה” כוללת גם מצב של זבחי מתים. כלומר הכלל הלשוני אצל הרשב״א הוא ש“פסולה” לבדה איננה איסור הנאה, קל וחומר שאיננה בהכרח נבילה. צריך לבדוק מהו מנגנון הפסול בכל מקום.

גם הרשב״א מקשה על רש״י בעניין מחשבה לאחר שחיטה: אם לאחר השחיטה חשב לזרוק דמה לעבודה זרה — אין לומר שבגלל הזריקה המאוחרת הבשר נאסר מעיקר הדין, שהרי “בחולין שאין הכל תלוי אלא בשחיטה, כיון דנשחטו הותרו והיאך חוזרין ונאסרין”. שוב מתברר שהשאלה אינה אם החיתוך היה שחיטה, אלא האם מחשבת העבודה הזרה נכנסה בשעת יצירת השחיטה והגדירה אותה.

הרמב״ם פוסק בדיוק לפי מבנה מדורג זה. בהלכות שחיטה ב, יד: “השוחט לשם הרים… אף על פי שלא נתכוון לעובדן אלא לרפואה… הרי שחיטתו פסולה”; אבל אם שחט “לשם מזל הים, או מזל ההר, או לכוכבים ולמזלות” — “אסורה בהנאה, ככל תקרובת עבודה זרה”. בהלכה טו: השוחט לזרוק דמה לעבודה זרה או להקטיר חלבה לעבודה זרה — “הרי זו אסורה”. ובהלכה כב: “ישראל ששחט לנוכרי… שחיטתו כשרה… שאין חוששין אלא למחשבת הזובח”; ולעומת זאת “נוכרי ששחט לישראל… שחיטתו נבילה”. כלומר הרמב״ם מבדיל בין נוכרי כשוחט — נבילה; ישראל כשוחט עם מחשבות בעייתיות — פסול אכילה או איסור הנאה לפי סוג המחשבה; ונוכרי כבעלים בלבד — מחשבתו אינה קובעת להלכה.

פירוש המשנה לרמב״ם אומר זאת כמעט בלשון ישירה: “מה שאמר שחיטתו פסולה, מורה שהנשחט מותר בהנאה”, ורק כששחט לכוחות העליונים או למזל — “הרי אותו הנשחט תקרובת עבודה זרה והוא זבחי מתים ואסור בהנאה”. הברטנורא הולך באותו מסלול: לשם הרים אינו תקרובת עבודה זרה, “ומיהו פסולה מלאכול, משום דדמיא לשחיטה לשם ע"ז ומחלפא בה”; ואם אמר למלאך הממונה — “הרי זו זבחי מתים ואסורה בהנאה”. תפארת ישראל מנסח: “רצה לומר אסורה באכילה… אבל מותר בהנאה”.

מלאכת שלמה מביא את תוספות על הקושי מר’ אליעזר: במשנת הרים מדייקים שאינה זבחי מתים משום שלא נאמר כך; אצל ר’ אליעזר “איידי דאמרי רבנן כשרה אמר ר’ אליעזר פסולה”. הוא מביא גם לשון ר״ן שמציע מודל חריף יותר לעניין איסור אכילה: במקום שיש “סרך עבודה זרה”, אין לומר רק “אין אדם אוסר דבר שאינו שלו”, כי “הכא לאו איהו אוסר לה אלא דלא שרי לה, והוה ליה כאילו לא נשחטה אלא שמתה מאליה”. זהו אכן הכיוון הקרוב ביותר למודל של “אין כאן מתיר שחיטה”; אבל גם שם ההקשר הוא איסור אכילה והעדר היתר, לא בהכרח קביעה פשוטה של טומאת נבילה בכל דיני נבילות.

לכן הניסוח המדויק הוא כך:
בשחיטת גוי ממש — אין מעשה שחיטה הלכתי, ולכן זו נבילה. בשחיטת ישראל עבור גוי — להלכה כר’ יוסי וכרמב״ם, מחשבת הגוי אינה פוסלת, והשחיטה כשרה. בשחיטת ישראל במחשבת עבודה זרה שלו — אין כאן “שחיטה טובה ורק חשש חיצוני”, אלא מעשה שחיטה שחל עליו שם איסור: לפעמים זבחי מתים ואיסור הנאה, ולפעמים פסול אכילה מדרבנן/משום מיחלף. זו אינה נבילה מצד חוסר שחיטה, אלא שחיטה שמעשה ההיתר שבה הוכרע ונפסל על ידי ייעודה.

לעניין ברכת השחיטה: במקום שההלכה רואה את השחיטה ככשרה — כגון ישראל השוחט לנוכרי לפי חכמים/ר’ יוסי — אין סיבה מצד הסוגיה שלא לברך, שהרי אין הולכים אחר מחשבת הנוכרי אלא אחר מחשבת הזובח. אבל במקום שהשוחט עצמו מתכוון לשם עבודה זרה, לשם הרים באופן הפוסל, או לכל כוונה הידועה מראש שמעמידה את השחיטה כפסולה — אין לברך לכתחילה על פעולה שהוא עצמו עושה כפעולה פסולה או כאיסור. גם בהלכות ברכת השחיטה מצאנו שכאשר יש ריעותא וצריך בדיקה, הרמ״א כותב שישחט בלא ברכה עד שיימצא כשר; קל וחומר במקום שהפסול כבר מונח בכוונת השחיטה עצמה.

המוקד המושגי: שחיטה איננה רק טכניקת חיתוך, אלא פעולה הלכתית היוצרת היתר. מחשבת עבודה זרה אינה “חיסרון בסכין” ואינה “נבילה טכנית”; היא עיוות של ייעוד השחיטה. לכן היא יכולה להותיר את השחיטה כמעשה שחיטה מבחינת צורתה, אך לחסום את תוצאתה כמתיר אכילה — ולעיתים להפוך אותה עצמה ל“זבחי מתים”.

להמשך השיחה עם המודל - לחצו כאן