מי מאבד את כל זכויותיו?

הרב דב קדרון

חולין לט ע"ב

בגמרא מדובר על יהודי ששחט בהמה סתם, ולאחר מכן חשב לזרוק את דמה או להקטיר את חלבה לעבודה זרה. לדעת רבן שמעון בן גמליאל בהמה זו אסורה, משום שלדעתו ישנו כלל: "הוכיח סופו על תחילתו", מה שעשה אותו אדם בסוף מוכיח לנו מה הייתה כוונתו בהתחלה, כוונתו בסוף לשם עבודה זרה מוכיחה לנו שגם בהתחלה השחיטה הייתה לשם עבודה זרה ולכן נאסרה הבהמה.

ב"בירור הלכה" מובאת מחלוקת הראשונים לגבי מה נאמר "הוכיח סופו". יש הסוברים שדווקא מעשה בסוף מוכיח מה הייתה הכוונה בהתחלה, אבל אם בסופו של דבר לא נעשה מעשה אזי אין לנו כל הוכחה מה הייתה כוונתו בתחילה. מאידך גיסא, יש סבורים שאפילו כוונה בלבד, שרק חשב והתכוון לזרוק את הדם לעבודה זרה, כבר בזה יש הוכחה על כוונתו בשעת השחיטה.

על פי עיקרון זה אפשר להסביר את עניין "תוהא על הראשונות" (קידושין מ,ב). כך כותב הרמב"ם (הלכות תשובה ג,ג): "כל מי שניחם על המצות שעשה ותהה על הזכיות ואמר בלבו ומה הועלתי בעשייתן, הלואי לא עשיתי אותן, הרי זה איבד את כולן ואין מזכירים לו שום זכות בעולם". לכאורה תמוה מדוע נוטלים ממנו את זכויותיו שכבר צבר? וכי אפשר לקחת ממנו את המצוות שכבר עשה? התשובה היא: "הוכיח סופו על תחילתו". התהייה על הראשונות מוכיחה שכבר מלכתחילה לא הייתה כוונתו באמת לשם מצוה וממילא לא מגיע לו כל שכר.

ונמצאנו למדים, שערך המעשה לא נמדד רק בשעת עשייתו, אלא גם בטהרת הכוונה הפנימית שמלווה אותו מתחילתו ועד סופו, הידועה לבוחן לבבות.