הזורק בחמתו / עבודה זרה ס

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

המשנה והגמרא בסוגייתנו דנות ביין שגוי השליך אליו חפץ. רב אשי התיר בדבר זה היתר גורף:

"אמר רב אשי: כל שבזב טמא – בעובד כוכבים עושה יין נסך, כל שבזב טהור – בעובד כוכבים אינו עושה יין נסך".

אומנם במשנה נאמר שאם "נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור – זה היה מעשה והכשירו", והגמרא מדייקת מכאן שעקרונית זריקת גוי אוסרת את היין, ורק אם זרק בחמתו, היין מותר. דיוק זה עורר בגמרא ובראשונים דיון מורכב על היחס בין דברי רב אשי ובין דברי המשנה. בעיוננו ננסה לעמוד על מהותו של היתר "הזורק בחמתו".

הראשונים נחלקו בהבנת גדר ההיתר. רש"י על אתר (ד"ה זה) כתב ש"הכשירוהו אף בשתיה", וכן פסקו הראב"ד והאור זרוע. אבל הרמב"ם (מאכלות אסורות יב, ט) פסק ש"מותר בהנייה בלבד", וכדבריו עולה גם מגרסת הראב"ן (עבודה זרה סימן ש"ט) במשנה. ונראה שמחלוקתם תלויה בהבנת החילוק בין הזורק סתם ובין הזורק בחמתו.

המאירי (ד"ה נטל) ביאר את דין הזורק בחמתו כך:

"ואין גוזרין שמא היתה ידו מחוברת בשעה שנגע ביין, שכל שעושה כן דרך כעס, דרכו להפילו ברחוק מועט, ואינו ממתין עד שיהא סמוך כל כך שיהא צד אחד של כלי נוגע בידו וצד אחר ביין; הא כל שעושה כן שלא בחמתו – חוששין".

לפי המאירי, מעיקר הדין אין זריקת חפץ ליין אוסרתו, בין שהייתה בחמתו בין שהייתה שלא בחמתו. אלא שכאשר הנוכרי מגלגל את החבית בנחת, בלא חימה, יש חשש שמא ייגע ביין באמצעות החבית ויאסור אותו. אבל כשזורק בחמתו ממרחק, אין שום חשש למגע, והיין מותר אף בשתייה.

אומנם מפשט המשנה משמע שדין הזורק בחמתו אינו ממוקד בצורת הזריקה כי אם בתודעה שמאחוריה, כמו בדינים המובאים קודם לכן במשנה:

"נפל לבור ועלה, מדדו בקנה, התיז את הצרעה בקנה, או שהיה מטפיח על פי חבית מרותחת – בכל אלו היה מעשה, ואמרו: ימכר".

במקרים אלו מדובר בנגיעה גמורה, אלא שהנגיעה הייתה שלא בכוונה, ולכן היין אסור רק בשתייה ולא בהנאה. לפי ההשוואה לדינים אלו מסתבר שגם הזורק בחמתו אוסר את היין משום המעשה כשלעצמו, אלא שהתודעה שמאחורי המעשה מתירה את היין בהנאה; ואם כן, היין אסור בשתייה ומותר בהנאה, כפסק הרמב"ם.