|
טבע ומעל לטבע / חולין זהרב אביהוד שורץ
הגמרא בדפים ה–ו עוסקת במעשי חכמים שנדמה היה שבאה תקלה על ידיהם, ומסבירה את המעשים מתוך הנחה פשוטה שלא ייתכן שתבוא תקלה לידי צדיק, ואפילו לא לידי בהמתו. המקור לכך שאפילו בהמותיהם של צדיקים אינן אוכלות מאכלים אסורים מצוי בדף ז, במעשה רבי פנחס בן יאיר.
מעשייה זו ברבי פנחס בן יאיר כוללת פרטים רבים שלא נוכל לעסוק בהם כאן. בעיקר יש לתת את הדעת על השאלות האלה: האם אכן יש בעייתיות בבהמה ה'נכשלת' במאכל אסור? מה טיב היחסים בין רבי יהודה הנשיא ובין רבי פנחס בן יאיר, ומדוע הקפיד זה האחרון על רבנו הקדוש? מדוע הקפיד רבי פנחס בן יאיר שלא לאכול מסעודותיהם של אחרים?
בעיון זה נתמקד בפרט אחד מראשיתה של המעשייה:
"דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך. אמר ליה: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה. אמר ליה: אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. חלק ליה".
הגמרא מתארת דו־שיח בין רבי פנחס בן יאיר לנהר. ניכר כי הנהר "ניצח" בוויכוח, אולם כוחו של רבי פנחס בן יאיר גדול עד כדי כך שהוא מסוגל לגזור עליו שייבש. הנהר חשש מאיומו של רבי פנחס, ולכן אִפשר לו לעבור יחד עם פמלייתו.
רב יוסף משתאה לנוכח מעשייה זו:
"אמר רב יוסף: כמה נפיש גברא ממשה ושתין רבוון".
הגמרא מסיקה כי רבי פנחס אינו גדול ממשה רבנו, אך גם אינו נופל ממנו. גם משה וגם רבי פנחס ניחנו בכוחות המסוגלים לשדד את מערכות הטבע.
דומני שנקודה זו, של שינוי סדרי בראשית, מודגשת בדו־שיח בין רבי פנחס והנהר. טענת "אני הולך לעשות רצון קוני" בפי הנהר היא למעשה הטענה שמערכת חוקי הטבע מוכרחת להתנהל כסדרה, ואין להפריע לה, וכדברי רש"י: "כל הנחלים הולכים אל הים בגזירת המלך".
והנה דווקא לאחר שהנהר משמיע טיעון "טבעי" זה בדבר גזרת המלך מבהיר לו רבי פנחס בן יאיר כי בכוחו לגזור גזרה אחרת ולשנות סדרי בראשית. מחמת איום זה חלק הנהר את מימיו, ורבי פנחס מסוגל לעבור.
לקראת סיום הסוגיה, כאשר הגמרא מסבירה מדוע פרדות לבנות הן חיה מסוכנת, היא מצטטת מימרא בשמו של חכם אחר:
"אין עוד מלבדו – אמר רבי חנינא: ואפילו כשפים... שאני ר' חנינא, דנפישא זכותיה".
אפשר לפרש שמצד חוקי הטבע הקבועים עלולים כשפים להשפיע השפעות שונות, ואפילו על פמליה של מעלה. עם זאת רבי חנינא בעל הזכויות הרבות מסוגל לעלות למעלה מאותם חוקים טבעיים קבועים, ומתוך כך יודע הוא כי אין עוד מלבדו (וראה במהרש"א בחידושי אגדות כאן פירוש שונה בדברי רבי חנינא).
ממעשיהם של רבי פנחס ורבי חנינא למדנו שיש שני רבדים במציאות –האחד טבעי ונגלה לעין והשני עמוק יותר, ובו ניתן משקל רב מאוד לעושי מצווה ולתלמידי חכמים, שבכוחם לבטל כשפים והשפעות רעות ואף לשנות סדרי בראשית.
דומני שהבנה זו בדבר שני הרבדים שבמציאות קשורה לנושא הכללי שברצף הסוגיות שלפנינו. הטענה העולה מן הסוגיות היא שמאכלות אסורים לא רק נאסרו באיסור פורמלי אלא גם משפיעים לרעה על אוכליהם באופן עמוק יותר, ועל כן מובטח לצדיקים ולבהמותיהם שלא ייכשלו בכך (ראה תוספות ה ע"ב ד"ה צדיקים עצמן). מבחינה טבעית ייתכן שאותו איסור נראה טוב וראוי לאכילה, אלא שהתורה אסרתו. אך חז"ל מלמדים כי מצד הרובד העמוק יותר שבמציאות נושא עימו האיסור מטען שלילי ביותר, אשר אין להכניסו לגוף האדם.
יסוד זה הוא העומד בפתחה של מסכת חולין. חז"ל הזהירונו לבל נתבלבל: אף כשעוסקים בעולם טבעי של חול וחולין, מוכרחים לזכור שחבויים בו עניינים עמוקים וטמירים, ואף שלא תמיד קל להבחין בהם – הם מצויים שם.
|