דוחקא דסכינא / חולין ח

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

לאחר סוגיה ארוכה של מספר דפים שעסקה בעניינים שונים שבה הגמרא בסוגייתנו לעסוק בהלכות שחיטה. הגמרא בוחנת היבטים שונים הנוגעים לסכין השחיטה, ומזכירה בין היתר את דינה של סכין שהשתמשו בה לחיתוך מאכלים אסורים. סוגיה זו ופירושי הראשונים עליה הם מקור מרכזי ב'הלכות סכינים'.

כלל בסיסי בהלכות איסור והיתר הוא שטעם עובר מגוף אחד לאחר על ידי חום. הבישול, הצלייה, האפייה ודומיהם מסוגלים להעביר טעם ממאכל זה למאכל אחר, או ממאכל לכלי. אחד הגורמים המייחדים את הסכין הוא שמתאפשרת בו בליעת טעם גם בצונן. כך מחדשת הגמרא בסוגייתנו:

"דכולי עלמא בית השחיטה צונן; מאן דאמר מדיח – שפיר, מאן דאמר קולף – אגב דוחקא דסכינא בלע".

המושג "דוחקא דסכינא" (הנזכר גם בגמרא להלן קיב ע"ב) קובע, כאמור, שהסכין עשוי לפלוט את האיסור הבלוע בו ולהעבירו לבשר גם אם נניח שמקום השחיטה צונן, ואין חום שיעביר את הטעם.

התוספות והרשב"א מסבירים שלהלכה אין מקבלים את כוח הבליעה מדוחק הסכין בפני עצמו, ולכן דבר מאכל קר שנחתך בסכין של איסור אינו נאסר בעצמו (ובלבד שהסכין נקי, ולא דבוקה בו ממשות של איסור). עם זאת יש שני מצבים שבהם סכין עשוי להעביר טעם. האחד – בבית השחיטה, שאף שמבחינה הלכתית הוא צונן, סוף סוף יש בו חמימות כלשהי. אותה חמימות איננה מעבירה טעמים בכוחות עצמה, אך בשילוב עם דוחק הסכין היא עשויה להעביר טעם. השני – כאשר חותכים מאכל חריף בסכין, השילוב שבין החריפות והדוחק מעביר את הטעם (בכך עוסקת הסוגיה להלן בדף קי"ב).

הפוסקים בחנו מקרים שונים שבהם אפשר לתאר פעולות דומות לזו של "דוחקא דסכינא", גם לא על ידי סכין. כך למשל כתב בספר 'חכמת אדם' (נו, ב) שהקרש שעליו חותכים מאכלים נוטל חלק באותה פעולה של "דוחקא", ולכן אם חתכו דבר חריף (כגון בצל) על קרש בשרי, הקרש עצמו הופך לבשרי מחמת הדוחק.

דוגמה מעניינת עוד יותר נזכרה בשו"ת יביע אומר (אורח חיים ג, סימן כד אות ט), הדן בשאלה שהעסיקה כמעט את כל המשיבים במאה השנים האחרונות: האם אדם המרכיב שיניים תותבות רשאי לאכול בהן גם בשר וגם חלב. לשאלה זו צדדים שונים ומגוונים, והם מפורטים באותה תשובה. אחת הטענות המרכזיות של הגר"ע יוסף היא שדברי המאכל הנכנסים לפה אינם חמים מאוד, ולכן אינם נבלעים בשיניים התותבות. עם זאת ברור שיש חמימות כלשהי בדברי המאכל, ולכן הוא מקשה:

"ובאמת שיש מקום להעיר לחומרא, משום דהואיל ואיכא דוחקא בלעיסת המאכל על ידי השיניים יש לומר דלכולי עלמא אף בכלי שני מבליע ומפליט, וכעין מה שכתבו התוספות בחולין...".

הגר"ע יוסף סבור שחום המאכלים הנכנסים לפיו של אדם איננו נמוך מהחמימות הקלה שבבית השחיטה, ועל פי דברי התוספות בסוגייתנו חמימות זו יוצרת בליעה והפלטה בצירוף דוחק הסכין. לדבריו, היה מקום להחמיר ולראות את פעולת הלעיסה כפעולה השווה לדחיקת סכין. אומנם למעשה הוא שולל חומרה זו ומסיק:

"ומכל מקום יש לחלק בין דוחקא דמדוכה לדוחקא שעל ידי השינים בלעיסה".

לאמור – לא כל רמות הדוחק שוות, וכדי לאפשר את הבליעה יש צורך בדוחק ניכר כמו זה של סכין או מכתשת.