|
סכנתא ואיסורא / חולין טהרב אברהם סתיו
בסוגייתנו הובאה דעת רב הונא שבהמה שנשחטה "הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה", וההשלכה המעשית של כלל זה היא במקרה שבו לאחר השחיטה בא זאב, נטל את בני המעיים והחזיר אותם כשהם מנוקבים. במקרה כזה עקרונית היינו צריכים לחשוש שמא הנקבים היו בבהמה כבר בחייה והיא טרפה (עי' תוס' ד"ה אמר), ולמרות זאת תולים את הנקבים בזאב משום שהבהמה בחזקת כשרות.
רבי אבא מקשה ממקרה דומה, שבו ציפור ניקרה בתאנה ונמצאו בה נקבים, ושם הכריעה הברייתא שיש לחוש שמא היה בתאנה נקב של נחש גם קודם שניקרה בה הציפור, והתאנה אסורה משום סכנת הארס שבה, ואין תולין את הנקב בציפור.
על כך השיב רב הונא שהברייתא המחמירה דנה בענייני סכנה, ואין ללמוד ממנה לדיני איסור והיתר הקלים יותר, ולכך הסכים גם אביי. ואולם רבא לא קיבל חילוק זה, וטען שיש להשוות בין איסורא וסכנתא, ובשניהם יש להכריע לחומרה במקרי ספק. מסקנת הגמרא (י ע"א) היא כדעת רב הונא ואביי, ש"חמירא סכנתא מאיסורא".
מחלוקת האמוראים, הנפרשת על פני שלושה עמודים, סובבת סביב מספר נקודות ועקרונות, ואנו נדון רק באחד מהם. קושייתו של רבא על החילוק שבין סכנתא לאיסורא נשמעת הגיונית ביותר: "מאי שנא ספק סכנתא לחומרא? ספק איסורא נמי לחומרא!" – גם אם נקבל את ההנחה שסכנה היא דבר חמור יותר מאיסור, אין לכך משמעות בדיני ספקות, שהרי גם בדיני איסור וגם בדיני סכנה נאמר הכלל שיש להחמיר במקרי ספק.
רב הונא ואביי אינם משיבים לשאלה זו, אלא רק מביאים מספר ראיות לחילוק בפועל בין הדינים. ניתוח של ראיות אלו מעלה שחומרתו של ספק סכנה באה לידי ביטוי בכך שאנו מחמירים בספק כזה גם כאשר הוא ניצב כנגד רוב או חזקת היתר. מהו אם כן החילוק המהותי שבין סוגי הספקות, הגורם לכך שנחשוש לספק סכנה גם במקרים אלו?
נראה שאפשר לחלק בין שתי סברות לאיסור ספקות באשר הם:
א. מציאותית – ההחמרה מספק נובעת מסברה פשוטה של חשש אמיתי שמא נפגע בדבר האסור.
ב. הלכתית – התורה (או חז"ל) קבעה שיש להחמיר בספק כחלק מההגדרה ההלכתית של האיסור.
בשערי יושר (א, ג) מובאות שתי אפשרויות אלו כמחלוקת ראשונים בהבנת דין "ספק דאורייתא לחומרא", אך ייתכן שהן משקפות את ההבדל שבין ספק איסורא וספק סכנתא. ספק איסורא הוא נושא הלכתי, וממילא ההחמרה בו היא קביעה הלכתית וייתכן שכללים הלכתיים כגון חזקת היתר יוכלו לשנות את ההכרעה ההלכתית לקולא. הסכנה, לעומת זאת, היא עניין מציאותי וההכרעה להחמיר בספקהּ נובעת מחשש מציאותי מפגיעה בדבר המסוכן. חשש כזה אינו יכול להיות מושפע מכלים הלכתיים כגון חזקת היתר, ואפילו לא מחלק מסוגי הרוב, משום שכל עוד האפשרות המציאותית של הסכנה קיימת יש להתרחק ממנה.
נראה שזוהי גם כוונת החתם סופר בחידושיו על אתר:
"מי קמדמית איסורא לסכנתא. החילוק קל להבין – באיסורא אפי' יזדמן לו ממיעוט טריפות אין לו עון אשר חטא, דכתורה עשה לסמוך על הרוב, ומי שהזהיר על הטריפה הוא התיר לסמוך על רובא, משא"כ בסכנת נפשות אם יזדמן לו מהמיעוט ויסתכן א"א להשיב נפש, ופשוט".
|