רובא דליתא קמן / חולין יא

הרב ירון בן צבי

דף יום-יומי, תורת הר עציון

סוגייתנו, העוסקת במקורו של דין 'רוב', מתייחסת לשלושה סוגים של רוב:

א. ביטול ברוב. אם נתערבו דבר איסור ודבר היתר זה בזה – דין התערובת נקבע לפי רובה. הלכה זו נלמדת מהפסוק "אחרי רבים להטות".

ב. רובא דאיתא קמן. אם נמצאה חתיכת בשר שזהותה אינה ידוע לנו, דינה נקבע על פי כשרותן של רוב חתיכות הבשר שבסביבה – אם יש באותו מקום תשע חנויות המוכרות בשר שחוטה וחנות אחת המוכרת בשר נבלה, יש להניח ש"כל דפריש מרובא פריש" – חתיכת הבשר פרשה מהרוב הכשר. גם הלכה זו נלמדת מהפסוק "אחרי רבים להטות".

ג. רובא דליתא קמן: שני הסוגים הקודמים של הרוב שעסקנו בהם נמצאים לפנינו, כלומר – הרוב ניתן לספירה. בשונה מהם, רוב מסוג זה אינו נמצא לפנינו אלא הוא רוב משוער, ולכן איננו יכולים לקבוע אותו באמצעות ספירה.

מקורו של הדין השלישי אינו מופיע בגמרא, ורש"י הציע שני מקורות אפשריים: או שהדין נלמד מהלכה למשה מסיני או שגם הוא נלמד מן הפסוק "אחרי רבים להטות".

אפשר להציע נפקא מינה בין שני ההסברים. אם זו הלכה למשה מסיני, הרי שהוא נוהג רק ברוב כגון זה שמזכירים חכמים בגמרא במסכת יבמות (קיט ע"א), שלפיו רוב הנשים המעוברות יולדות, ולכן אישה שבעל נפטר וצרתה המעוברת נמצאת במדינת הים, יכולה להניח שצרתה ילדה והיא אינה זקוקה לייבום. כלומר בכל מקום הולכים אחר הרוב, וכאשר יש רוב המתנגד לחזקה, הכלל הוא "רובא וחזקה רובא עדיף". הטעם לכך הוא שרוב הוא בירור מציאותי המבוסס על סברא, ואילו חזקה היא 'הנהגה' שקבעה התורה בספקות. לעומת זאת רבי מאיר, החושש למיעוט, סבור שהמיעוט לא נתבטל לגמרי, ולפיכך אם יימצא גורם נוסף שיחבור לסייע לו, כגון חזקה – מצטרפים שניהם כנגד הרוב ומחמת הספק יש לפסוק לחומרה והאישה אסורה להינשא.

רוב הראשונים (רמב"ן, רשב"א ועוד) על הסוגיה ביבמות הנ"ל מסבירים שרבא חולק על האמוראים שלפניו ומעמיד את המשנה גם לשיטת רב מאיר וגם לשיטת חכמים: התנאים נחלקו רק במקום שיש רוב כנגד מיעוט, אך במקום שיש חזקה המצטרפת למיעוט – גם חכמים מודים שהמיעוט מצטרף לחזקה כנגד הרוב. לפי זה אין מדובר ברוב מוחלט, ואין הוא חלק מהכלל של "אחרי רבים להטות", ולכן אין לסמוך עליו.

ואולם אם מקור הדין הוא מ"אחרי רבים להטות", הרי כפי שברובא דאיתא קמן אין הולכים אחרי החזקה, שהרי הדבר לפנינו ואפשר להכריע את הספק בעזרת הרוב (והגמרא אומרת בפירוש ש"רובא דאיתא קמן לא מבעיא לן" שהוא מפורש בפסוק "אחרי רבים להטות"), כך גם ברובא דליתא קמן, שכן התורה לא חילקה ביניהם.