מוקצה מחמת איסור / חולין יד

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

כך היא דרכו של תלמוד: מעניין לעניין באותו עניין, ומעניין לעניין שלא באותו עניין. בדפים הנלמדים היום ומחר נבחנות בהרחבה שאלות שאינן קשורות כלל לענייני שחיטה אלא דווקא להלכות שבת: בדף י"ד עסקינן בהלכות מוקצה, ובדף ט"ו בהלכות הנאה ממעשה שבת. דברי הגמרא, ובעיקר דברי הראשונים, בשתי סוגיות אלה משמשים מקור מרכזי ללימוד שני העניינים בעוסקנו בהלכות שבת.

במשנה בדף י"ד נאמר ששחיטה בשבת כשרה. הגמרא מביאה את הערת רב, הקובע שאף שהשחיטה כשרה, אין ליהנות ממנה בשבת עצמה אלא רק במוצאי שבת, משום שפוסקים כדעת רבי יהודה. הגמרא מניחה שרב מכוון לאחד מחידושיו של רבי יהודה בהלכות מוקצה וסוקרת משניות שונות בעניין זה, ובהן מצבים שבהם ההנאה מחפץ זה או אחר נאסרה בשבת עצמה ומותרת רק במוצאי שבת. בסיומה של הסוגיה מסיקה הגמרא כי רב מתכוון לעמדתו של רבי יהודה בעניין הנאה ממעשה שבת ולא לעמדתו בעניין מוקצה, ולכך נתייחס בעזרת ה' בדברינו מחר.

הגמרא מתייחסת לשתי סוגיות מרכזיות בהלכות מוקצה: סוגיית נולד וסוגיית מוקצה מחמת איסור. בעיון זה נדון בסוגיה השנייה ובחידוש מעניין שמחדש הרשב"א בסוגייתנו.

הגמרא מצטטת את שיטת רבי יהודה, שלפיה אסור לטלטל נר שדלק בכניסת השבת. מן הגמרא עולה כי לדעת רבי יהודה נר כזה הוא "מוקצה מחמת איסור". בפוסקים (ראה בית יוסף אורח חיים סימן רע"ט) מבואר שמוקצה מחמת איסור נקבע בשעת כניסת השבת, לאמור – אם דבר מה היה אסור בטלטול בכניסת השבת מחמת איסור מלאכה, אין לטלטלו גם בהמשך השבת. הנר שעסקינן בו אסור בטלטול, משום שהזזת נר דולק כרוכה בכיבוי, ומלאכת הכיבוי אסורה בשבת. ובכן, אם אסור היה לטלטל את הנר בכניסת השבת מחמת איסור מלאכה – שוב אין לטלטלו במשך כל השבת.

הגמרא בסוף מסכת שבת (קנז ע"א) קובעת:

"בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון... לבר ממוקצה מחמת איסור, ומאי ניהו – נר שהדליקו בה באותה שבת".

רבי שמעון ורבי יהודה נחלקו במחלוקות רבות בענייני מוקצה, ובכולן מקבלים אנו את דעת רבי שמעון, המקל. עם זאת בעניין מוקצה מחמת איסור מקבלים את דעת רבי יהודה. דעה זו, שלפיה פוסקים כרבי יהודה במוקצה מחמת איסור, הובאה להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך.

לכאורה טעם הלכה זו של מוקצה מחמת איסור ברור ומובן: העובדה שלאדם לא הייתה גישה אל החפץ בכניסת השבת מחמת איסור המלאכה מפקיעה את החפץ מעולמו של האדם ואוסרת את השימוש בו במהלך השבת כולה. אלא שהגמרא בסוגייתנו אינה מסתפקת בסברה זו, ומוסיפה:

"ודלמא שאני התם, דהוא דחי ליה בידים?".

סברה זו – "דחי בידיים" – היא סברה מרכזית בהלכות מוקצה. החידוש שבה: כדי להפקיע חפץ מעולם האדם יש לבצע מעשה אקטיבי, שיבהיר כי אין כל כוונה להשתמש בו. דומה שהגמרא איננה מסתפקת במערכת הלכתית המונעת את השימוש בחפץ אלא דורשת שהאדם, מיוזמתו שלו, יקבע שאין בכוונתו להשתמש בחפץ.

ניסוח קולע לסברה זו מצאנו ברשב"א בראשית סוגייתנו. אביי מסביר שלדעת רבי יהודה בהמה חיה איננה מוקצה, משום שהיא מוכנה לאדם. לכאורה דברי אביי קשים: אומנם אפשר לאכול מן הבהמה, אך מוכרחים תחילה לשחוט אותה. היות שפעולת השחיטה אסורה בשבת, יש להגדיר את הבהמה "מוקצה מחמת איסור"! הרשב"א מקשה קושיה זו, ומיישב:

"דסבירא ליה לאביי דאין מוקצה אלא מה שמקצה האדם מדעתו, והקצאת בהמה בחייה אינה באה מדעת האדם אלא דאריא דאסורא רכיב עלה, וכיון שנשחטה הותרה".

הרשב"א מנסח באופן ציורי את הסברה שהצגנו לעיל. לדבריו, כדי להפוך חפץ למוקצה יש צורך שהאדם יחליט באופן מודע ורצוני שלא להשתמש בו. בנידוננו נושא האדם את עיניו אל הבהמה ומבקש להשתמש בה, אלא שיש "אריה" החוצץ בינו ובין הבהמה – איסור שחיטה בשבת. כאשר משום מה נסוג אותו אריה בעיצומה של השבת, שוב אין כל איסור להשתמש בבהמה.

מדבריו של הרשב"א, המבוססים על הגמרא שצוטטה לעיל, למדנו שרק כאשר נוסף על איסור המלאכה יש דחייה בידיים וגילוי דעת מפורש שאין כוונה להשתמש בחפץ הופך החפץ למוקצה. ואומנם מפשטות דברי השולחן ערוך (אורח חיים רעט, א; שכה, ב; שיח, ב) עולה שדין מוקצה מחמת איסור קיים רק כאשר נוספת לו דחייה בידיים.

מעבר לחידוש ההלכתי שמחדש הרשב"א, דבריו פותחים פתח לשאלות מחשבתיות עמוקות: האם ההלכה היא "אריה" המאיים על האדם ומונע ממנו להשיג את מבוקשו האמיתי? האם רצונו של האדם המאמין לשמור על ההלכה ולא לחלל שבת איננו נחשב כשלעצמו גורם היוצר הקצאה? ובכלל – מה הזיקה שבין הוראות התורה ובין דעותיו ורצונותיו האישיים של האדם?