|
מעשה שבת / חולין טוהרב אביהוד שורץ
במשנה בדף יד ע"א נאמר ששחיטה בשבת כשרה. הגמרא שם מביאה את הערתו של רב, שאף שהשחיטה כשרה אין ליהנות ממנה בשבת עצמה אלא רק במוצאי שבת, וזאת משום שפוסקים כדעת רבי יהודה. לאחר דיון ארוך בהלכות מוקצה מסיקה הגמרא בסוגייתנו כי שיטתו של רבי יהודה אשר בה עסקינן נוגעת להנאה ממעשה שבת ולא להלכות מוקצה, ולדעתו העושה מלאכה בשבת בשוגג אינו רשאי ליהנות ממנה בשבת עצמה אלא רק במוצאי שבת, וכך פירש רב את משנתנו.
סוגיית מעשה שבת היא סוגיה נרחבת, ומחלוקת התנאים היסודית בעניינה מצוטטת בשלמותה בסוגייתנו (וכן בסוגיה מקבילה במסכת כתובות; מקור הדברים בתוספתא במסכת שבת). לדעת רבי מאיר אין ליהנות בשבת עצמה ממלאכה שנעשתה במזיד, אך אפשר ליהנות ממלאכה שנעשתה בשוגג. רבי יהודה מחמיר יותר וקובע שאם המלאכה נעשתה במזיד – אין ליהנות ממנה לעולם, ולא רק בשבת עצמה, אך אם נעשתה בשוגג – אפשר ליהנות ממנה במוצאי שבת. רבי יוחנן הסנדלר מוסיף חומרה בעניין מלאכה בשוגג וקובע שעושה המלאכה אינו רשאי ליהנות ממנה אפילו במוצאי שבת.
דבריו של רש"י בסוגייתנו, בביאור מחלוקת התנאים, חושפים את שלוש הבנות היסוד בדין מעשה שבת. בבואו להסביר את דברי רבי מאיר כתב רש"י:
"לית ליה לר"מ אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא, דלא נמטייה הנאה מאיסורא".
בביאור דעת רבי יהודה כתב רש"י:
"לא יאכל עולמית – בדידיה, אבל לאחריני שרי, דאיהו דעבד איסורא קנסוהו רבנן, אבל אחריני לא".
את עמדת רבי יוחנן הסנדלר מבאר רש"י לאור אחת הדעות בסוגיה המקבילה בכתובות:
"במזיד לא יאכל עולמית כו' – לאו משום קנסא הוא, דהא אחריני לא עבוד איסורא, אלא מקראי יליף לה רבי יוחנן בכתובות... 'ושמרתם את השבת כי קדש וגו'' – מה קדש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורים באכילה".
בסוגיה בכתובות יש גם דעה חולקת, ולפיה מעשה שבת אינו אסור מדאורייתא, אך לדעת רש"י רבי יוחנן הסנדלר אוחז בעמדה המחמירה, שלפיה מעשה שבת אסור מדאורייתא.
ובכן לפנינו שלוש הגדרות לאיסור מעשה שבת, אשר לגביהן נחלקו התנאים:
א. מדובר באיסור דרבנן הבא למנוע הנאה ממעשה של איסור – לדעת רבי מאיר מעשה איסור הוא מעשה שנעשה במזיד, ואילו לדעת רבי יהודה ייתכן שגם מעשה שנעשה בשוגג הוא מעשה איסור.
ב. מדובר בקנס מדרבנן האוסר את ההנאה לעולם.
ג. מדובר בדין תורה הקובע שאוכל שהתבשל בשבת מוגדר "מאכלות אסורות" לכל דבר ועניין.
נפקא מינה פשוטה בין שתי ההגדרות הראשונות נוגעת לחידוש שמחדש רש"י בדעת רבי יהודה:
"בשוגג יאכל במוצאי שבת – ולא בשבת, והוא הדין לאחריני, דאע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא, עבירה מיהא איכא, ובעינן בכדי שיעשו דלא נימטיה הנאה מעבירה".
לדעת רש"י, רבי מאיר אוסר ליהנות מאיסור שנעשה במזיד באופן ישיר, אך מתיר את ההנאה במוצאי שבת. רבי יהודה, מצידו, מקבל הגדרה זו לעניין שוגג, אך מחמיר מעט יותר – התבשיל אינו נאסר לעולם, אך יש ליהנות ממנו במוצאי שבת רק לאחר שיעבור פרק זמן "כדי שיעשו". לדעת רבי יהודה, אם המבשל ייהנה מן התבשיל מייד – נמצא שסוף סוף העבירה שעבר בשבת הביאה לו תועלת, וכעת, בצאת שבת, יש לו מאכל מוכן. רבי יהודה מודה שאין לקנוס את המבשל בשוגג, אך הוא מבקש למנוע ממנו את ההנאה ממעשה השבת. לפיכך יש להמתין במוצאי שבת פרק זמן של בישול, וכך נמצא שהבישול בשבת לא חסך זמן, ולמעשה לא הניב כל תועלת.
כמובן, אם האיסור מבוסס על קנס, כפי שהסביר רש"י בדעת רבי יהודה לגבי בישול במזיד, לא היה מקום לדין "בכדי שיעשו". הסתייגות זו תקפה, כאמור, אך ורק מצד הסברה הקובעת שאין להפיק הנאה ממעשה שנעשה בשבת.
להלכה נחלקו ראשונים בהכרעת ההלכה בסוגיה. רב האי גאון (הובאו דבריו בריטב"א כתובות לד ע"א) פסק להלכה כדעת רבי יוחנן הסנדלר, הדעה המחמירה. הרמב"ן (בסוגייתנו) והרמב"ם ורבים מראשוני ספרד פסקו כרבי יהודה, שכן מבואר בגמרא שזו הייתה עמדתו של רב בדרשותיו ברבים. התוספות (בסוגייתנו) פסקו הלכה כרבי מאיר, משום שזו הייתה עיקר דעתו של רב להלכה, ואילו את ההכרעה כרבי יהודה השמיע אך ורק בדרשתו לעמי הארץ.
השולחן ערוך (אורח חיים שיח, א) פוסק כדעת הרמב"ן וסיעתו, שהלכה כרבי יהודה. למעשה מדובר בפסיקה מחמירה, האוסרת ליהנות ממעשה שנעשה בשוגג בשבת עצמה. הגר"א על אתר משיג על השולחן ערוך ופוסק כתוספות וכדעת רבי מאיר, והמשנה ברורה כתב שבמקום צורך אפשר לסמוך על שיטת הגר"א.
פסיקה זו של הגר"א והמשנה ברורה משמעותית ביותר כאשר נמצאים בחברה שאינה שומרת מצוות. יש שהגדירו חילול שבת של יהודי שאינו שומר תורה כחילול שבת במזיד. עם זאת רבים סבורים שאפשר להגדיר זאת כחילול שבת בשוגג. על פי הכרעת הגר"א והמשנה ברורה, יהיה היתר במקום צורך ליהנות ממלאכה שעשה אדם חילוני בשבת, בהתאם לדעת רבי מאיר. פוסקים רבים בדורות אחרונים דנו בהרחבה בנושא, ובעזרת ה' בהזדמנות אחרת נרחיב בכך יותר, ועוד חזון למועד.
|