תלוש ולבסוף חיברו / חולין טז

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בברייתא המובאת בדף טו ע"ב נאמר בפירוש שהשוחט בחפץ המחובר לקרקע מראשית ברייתו שחיטתו פסולה, ואילו השוחט בחפץ תלוש שלבסוף חיברו שחיטתו כשרה:

"נעץ סכין בכותל ושחט בה – שחיטתו כשרה, היה צור יוצא מן הכותל או קנה עולה מאליו ושחט בו – שחיטתו פסולה".

למרות דברים אלו של הברייתא הסתפק רבא מה דינו של 'תלוש ולבסוף חיברו' לעניין שחיטה, והגמרא בסוגייתנו דחתה בדרכים דחוקות מעט את הניסיון לפשוט את ספקו של רבא מן הברייתא. גם למעשה פסק הש"ך (יורה דעה סו, ו) בשם המהרש"ל להחמיר ולהתייחס למקרה כזה כאל מחובר, אף שהרמב"ם והשולחן ערוך פסקו להקל בכך כפשט הברייתא.

בדברינו היום ננסה לעמוד על הסברה שהניעה את רבא שלא לקבל את פשט דברי הברייתא בדין 'תלוש ולבסוף חיברו', וזאת מתוך התבוננות בדברי רבא. רבא התייחס בדבריו לשלושה תחומים שבהם יש לדון בעניין 'תלוש ולבסוף חיברו':

"אמר רבא: פשיטא לי, תלוש ולבסוף חברו לענין עבודת כוכבים – הוי תלוש... לעניין הכשר זרעים – – תנאי היא... בעי רבא: תלוש ולבסוף חיברו לעניין שחיטה – מאי?"

התחום הראשון המוזכר בדברי רבא הוא איסור עבודה זרה. בדיני עבודה זרה נאמר הכלל שאין עבודה זרה מחוברת נאסרת, וממילא מתעוררת שאלת איסורה של עבודה זרה תלושה שלבסוף חיברה, וכאן אומר רבא שפשוט לו שהיא נחשבת כתלושה ונאסרת. זאת בניגוד לשחיטה, שבה מסתפק רבא ואינו מכריע.

מהו יסוד החילוק בין שני התחומים? נראה שאפשר להשיב על שאלה זו מתוך התבוננות במקורותיהם של דיני מחובר בעבודה זרה ובשחיטה:

א. בעבודה זרה נאמר "אלֹהיהם על ההרים", ומכאן דרשו חז"ל שהאלילים שנאסרים הם דווקא "על ההרים" ולא ההרים עצמם.

ב. בשחיטה (במעשה העקדה) נאמר "ויקח את המאכלת", ומכאן דרשו חז"ל שיש לשחוט בתלוש.

נראה שההבדל בין שני המקורות ברור: המקור בדיני עבודה זרה עוסק בהגדרת החפצא של העבודה הזרה – מהו האליל שנאסר, ואילו המקור בדיני שחיטה עוסק בפעולת השחיטה, הצריכה להיעשות על ידי לקיחה.

ממילא ברור גם החילוק שבין התחומים ביחס לדין תלוש שלבסוף חיברו. מבחינת החפצא דבר תלוש שלבסוף חיברו מוגדר – גם לאחר החיבור – כחפץ תלוש. ממילא בדיני עבודה זרה הוא נחשב כתלוש ונאסר. לעומת זאת, אופייה של פעולת השחיטה מתעצב מתוך מצבו הטכני הנוכחי של החפץ, אשר כעת הוא מחובר, וממילא היא נחשבת כשחיטה במחובר ופסולה.

בדברי רבא הוזכר ששאלת 'תלוש ולבסוף חיברו' בדיני הכשר זרעים תלויה במחלוקת תנאים. ייתכן שבבסיסה של מחלוקת זו עומדת השאלה אם להתייחס למעמדו של החפץ המוכשר, אשר מבחינה מהותית נחשב עדיין כתלוש, או שמא להתייחס לפעולת נתינת המים, הנעשית בדבר מחובר.