עיקור סימנים בעוף / חולין כ

הרב ירון בן צבי

דף יום-יומי, תורת הר עציון

סוגייתנו מביאה ברייתא ששנה רמי בר יחזקאל, ולפיה אין פסול עיקור סימנים בעוף. לדעה זו עוף שנעקרו סימניו כשר לשחיטה, ואם כן – וודאי שהוא כשר למליקה. בהמשך מובאים דבריו של רב אחא, שהסביר שהברייתא נאמרה רק לדעת מי שסובר שאין שחיטה לעוף מהתורה, ומקורה בתקנת חכמים. לדעה זו לא נאמרו הלכות שחיטה בנוגע לעוף בתורה או נמסרו למשה מסיני, ואם ה'שוחט' שהה, דרס, קרע את הסימנים בידיו וכיוצא בזה – העוף כשר.

הרמב"ן מבאר:

"דלמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה כל שפסק סימן שלו או חתכן בצואר כשר מן התורה, הא אם חנק אותו או רצץ ראשו באבן – ודאי אסור".

לדבריו, צריך להיעשות מעשה בסימנים עצמם, ואם העוף נחנק או נהרג בהכאת ראשו באבן – הוא נבלה. באופן דומה מפרש רש"י (להלן כז ע"ב):

"אין שחיטה לעוף מן התורה – והיקשא דזאת תורת לאקושי בהמה למליקת העוף, שתהא שחיטתה מן הצואר כדאמרינן לעיל, ואפילו מתורה שבעל פה מהלכה למשה מסיני אין לו, אלא מדברי סופרים. ואין נבלת עוף קרויה נבלה אלא אם כן מתה מאליה או הרגה במכה שלא על ידי סימנים, אבל נחירה או עיקור סימנין כשר בו".

לדבריו לא כל דרך של המתת העוף מתירה את אכילתו, ויש צורך בהמתה על ידי ניתוק אחד מסימניו, ואין חובה לעשותה כשם שעושים בשחיטה – באמצעות סכין ועל פי שאר דיני השחיטה.

אם כן, אין עוף נעשה נבלה אלא אם כן נהרג מאליו או הומת באופן כזה שלא נותק אחד מסימניו. לשיטה זו, שאין פסול עיקור סימנים בעוף, יש להסביר את תקנת חכמים אשר השוותה שחיטת עוף לבהמה. הר"ן עמד על כך והסביר:

"טעמא דמכשרינן ביה עיקור טפי משאר דברים הפוסלין בשחיטה משום דעיקור לאו מהלכות שחיטה ממש הוא, דתרי גווני עיקור איכא, חד שנעקרו הסימנין שלא בשעת שחיטה או שנעקרו בסכין דרך שחיטתן, אבל שהייה דרסה הגרמה חלדה הגרמה, דבשעת שחיטה בלחוד נינהו, מקריין הלכות שחיטה ופסלי בעופות כיון שטעונין שחיטה. מיהו קי"ל דבשחיטה יש עיקור, וכמו שכתב רש"י ז"ל".

לדבריו, חכמים השוו עוף לבהמה רק לעניין השחיטה עצמה, ולכן שהייה ודריסה אסורות, אבל העיקור אינו מדיני מעשה השחיטה אלא מדיני מקום השחיטה.