שבירת מפרקת וקביעת רגע המוות / חולין כא

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

אגב הדיון במעמדם של עוף ובהמה שנשברה מפרקתם דנה הגמרא בסוגייתנו במקרה דומה ביחס לאדם ומתארת שלושה מצבים שבהם אדם נפגע פגיעה חמורה הגורמת למוות מיידי. הרמב"ם (טומאת מת א, טו) הביא להלכה את שלוש הדוגמאות. הרמב"ם פותח בקביעה (המבוססת על ברייתא הנזכרת ביבמות קכ ע"ב ובנזיר מג ע"א) שהגוסס איננו מת עד שתצא נפשו והוא יפסיק לנשום, ומוסיף שבמצבים המתוארים בסוגייתנו האדם נחשב כמת גמור, ולא גוסס, מייד לאחר הפגיעה, ועל כן הוא מטמא טומאת אוהל.

דברי הרמב"ם, המבוססים על סוגייתנו, הם אחד מן המקורות הרבים במסגרת דיון הלכתי עמוק בין שניים מגדולי המשיבים בדור האחרון: הרב יצחק יעקב וייס, בעל מנחת יצחק, והרב משה פיינשטיין, בעל אגרות משה. השאלה שעסקו בה היא אחת השאלות הכבדות ביותר בעולם הרפואה המודרני: האם תרומת איברים מותרת על פי ההלכה? תורף הספק: האם רשאים הרופאים להגדיר אדם מסויים כמת ולהוציא את איבריו, ובמקביל – האם רשאים הם לבצע ניתוח של השתלת איבר באדם חולה. עיון קל באתר האינטרנט של כתב העת "אסיא" (כתב העת הבכיר בארץ בענייני רפואה והלכה) מלמד שנושא זה של השתלת איברים הוא הנושא המדובר ביותר בעשרות השנים האחרונות.

תחום השתלת האיברים החל להתפתח באמצע המאה הקודמת, וההתכתבות בין הרב פיינשטיין והרב וייס נערכה בשנות השישים של מאה זו. התכתבות זו הודפסה בספרי השו"ת של שניהם – אגרות משה (יורה דעה ב, קיד) ומנחת יצחק (ה, ז–ח).

כמובן, ההיבטים ההלכתיים בסוגיית השתלת האיברים רבים, ואנו נזכיר כאן שני היבטים הנוגעים לסוגייתנו.

הזכרנו לעיל את פסיקתו של הרמב"ם על פי סוגייתנו. הרמב"ם חותם אותה הלכה בקביעה:

"נשברה מפרקתו ורוב בשרה עמה... הרי זה מטמא, אע"פ שעדיין הוא מרפרף באחד מאיבריו".

הרמב"ם קובע למעשה שפרפורי גסיסה אינם אות חיים, ואם המפרקת נשברה – האדם מת. הרב פיינשטיין מסביר כי הרמב"ם הגיע למסקנה זו לאור המשך סוגייתנו: הגמרא מצטטת את המשנה באהלות, הקובעת ששרץ שראשו הותז מטמא אף אם עודנו מפרכס. לדעת הרמב"ם התזת ראש השרץ קרובה לשבירת מפרקתו של אדם, ועל כן אפשר ללמוד מן האמור לגבי שרץ אף ביחס לאדם. הרב פיינשטיין מצטט דעות החולקות על הרמב"ם וקובעות שדין המשנה נאמר אך ורק לגבי שרצים, ואילו בני אדם אינם מוגדרים כמתים כל עוד ניכרת תזוזה כלשהי באיברי הגוף. מחלוקת זו משמעותית, כמובן, בנוגע למצבים שבהם קשה לקבוע אם החולה המסוכן – זה שאת איבריו מבקשים לתרום – אכן מוגדר כמת.

חידוש מעניין של הרב פיינשטיין נוגע להערכה הרפואית שבסוגיה. מדבריו של המנחת יצחק עולה שיש מצבים שבהם למרות פגיעה חמורה באיזור הצוואר וקנה הנשימה עשויים הרופאים להציל את חייו של המטופל. הרב פיינשטיין סבור שאם ראשו של אדם הותז מבחינה הלכתית, שוב אין חובה לרפאו. לדעתו החייאת אדם שהגיע למצב כזה היא בגדר תחיית המתים ולא בגדר רפואה:

"ואף אם נימא שאיכא מציאות לחבר הראש להגוף ויחיה, ליכא חיוב זה אף בחול, דאין חיוב להחיות מתים".

הלכה למעשה עמדת שני הפוסקים שלפנינו נחרצת ביותר: השתלת איברים היא רצח כפול – הן של התורם, שנוטלים את איבריו לפני שמת, הן של זה שמשתילים את האיברים בגופו, אשר בדרך כלל איננו מתאושש מן הניתוח החמור.

בשנים האחרונות טוענים רבנים רבים כי המציאות שתיארו הרב פיינשטיין והרב וייס השתנתה. ראשית, יש אמצעים מדויקים המאפשרים להגדיר את התורם כמת לכל דבר ועניין. אומנם בעניין זה אין הסכמה חד משמעית גם בימינו, והדבר נתון במחלוקת אדירה. שנית, באשר לפגיעה במי שהאיברים הושתלו בגופו טוענים רבים כי הניתוח כיום עשוי לעבור בהצלחה והמנותח יוסיף לחיות שנים רבות. בעניין זה נראה שאכן יש פער של ממש בין המציאות שהכירו הפוסקים הנ"ל, כאשר מהלך ההשתלה עוד היה בראשיתו ובדרך כלל לא צלח, ובין המציאות כיום.

כללו של דבר, ענייני קביעת רגע המוות והשתלת איברים הם מן החמורים שבדור, ואנו לא באנו אלא להצביע על התרומה שתורמת סוגייתנו לליבונם וללימודם.