תורים ובני יונה / חולין כב

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

אגב המשנה בדף י"ט, המשווה בין שחיטה למליקה ומסיקה שהכשר בזו פסול בזו, בחר רבי יהודה הנשיא לשנות בהמשך הפרק משניות נוספות הערוכות בתבנית זו, המשווה בין שני עניינים קרובים שהכשר באחד מהם פסול בחברו. המשנה בדף כב ע"א עורכת השוואה זו ביחס לקורבנות העוף – תורים ובני יונה.

שני קורבנות עוף מצאנו בתורה – עולה וחטאת. בכל הפרשיות העוסקות בקורבנות העוף מורה התורה לבחור אחד משני עופות – תור או בן יונה. משנתנו מסבירה את ההבדל ביניהם: תור מוכרח להיות גדול, ובצעירותו הוא פסול להקרבה; ואילו בן יונה מוכרח להיות קטן, ובבגרותו הוא פסול להקרבה. הגמרא מבארת את המקור להלכה זו ומסיקה שהדבר מבוסס על כך שהתורה מדגישה את הקרבת בן היונה, ומכאן שמדובר בעוף צעיר. התור, לעומתו, מוכרח להיות גדול.

סוגייתנו עשויה להילמד בדרכים שונות. כך למשל אפשר ללומדה על דרך הזואולוגיה. בהערות שבשולי מהדורת התלמוד של הרב שטיינזלץ ערכו המומחים דיון מעניין בהגדרת גודלם של התורים ובני היונה. הכותבים שם מנסים להגדיר את ה'ציהוב' הקובע אם התור גדול או קטן ובוחנים אם ממצאיהם עולים בקנה אחד עם המידע הזואולוגי באשר לתור ולבן היונה (אורך חייהם, יכולתם לעוף וכן הלאה).

דרך שונה לחלוטין בלימוד הסוגיה היא הדרך המחשבתית־רעיונית. בדרך זו צעד הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא א, יד):

"אבל רצה בתורים הגדולים בעבור פרישותן והדבקם בידוע מהם שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם, וכן ישראל דבוקים בה' א־להיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם. אבל היונים קנאים מאד, ובקנאתם יתפרדו ויחליפו, על כן לא בחר בהם אלא הקטנים קודם שיזדווגו. כי היונה בקטנותה אז תוספת אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות, והזכירו רבותינו כי כל העופות אם יגע אדם בקן שלהם לקחת משם אפרוחים או ביצים יעזבוהו ולא יקננו בו לעולם, והיונה לא תעזבנו בשום ענין. וכן ישראל לא יחליפו בוראם ותורתו לעולם, אלא או יהודי או צלוב!
והרב (=הרמב"ם) אמר במורה הנבוכים כי הטעם בהקרבת גדולי התורים ואפרוחי היונים כי הוא הטוב שבהם, מפני שהגדול ביונים אין ערבות בו. ואין זה אמת..."

הרמב"ם והרמב"ן עוסקים אף הם בענייני זואולוגיה, אך מעניקים לממצא המדעי בדבר ייחודם של העופות משמעות נוספת. לדעת הרמב"ם קיים הבדל מציאותי בין בשר התור ובשר היונה, וכפי שמצאנו בהקשרים אחרים – גם כאן מצווה התורה להקריב את הטוב ביותר.

הרמב"ן עומד אף הוא על הבדלים מציאותיים בין התור והיונה, אך לא בנוגע לבשרם אלא בנוגע לדרכם החברתית כלפי בני מינם. דומה שהרמב"ן היה משוכנע שאם דווקא עופות אלה נבחרו להקרבה במקדש, יש לייחס לבחירה זו משמעות עמוקה, הנוגעת לקשר שבין ישראל ואביהם שבשמיים. לדעת הרמב"ן בחירת התור והיונה משקפת יסוד מרכזי אחד: הקשר בין ישראל ובין הקב"ה תמידי, ואינו נתון לשינוי או לניתוק בשום מצב ובשום תנאי.