בריה / חולין כג

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

סוגייתנו דנה במעמדם ההלכתי של דברים שאינם נכנסים לתוך הגדרים ההלכתיים המוכרים, דוגמת הפלגס והשיאור. הפלגס הוא שלב ביניים בין הכבש (בתוך שנתו הראשונה) ובין האיל (בן למעלה מי"ג חודש), ומשום כך אי אפשר להביאו לא בקורבנות הדורשים כבש ולא בקורבנות הדורשים איל. עם זאת לקורבן נדבה אפשר להביאו, ורבי זירא מעלה ספק ביחס להגדרת מעמדו במקרה כזה:

"האומר 'הרי עלי עולת בהמה מן האיל או מן הכבש' והביא פלגס, מהו?"

בהמשך הגמרא מבואר שיש מחלוקת אמוראים בעניין זה: לדעת רבי יוחנן הפלגס נחשב בריה בפני עצמה, ועל כן אין האדם יוצא ידי חובתו בהבאתו משום שאין הוא לא כבש ולא איל, ואילו לדעת בר פדא ייתכן שהפלגס נחשב ספק־איל ספק־כבש, ולכן יוצאים בו ידי חובה.

האפשרות שמדובר בספק פשוטה וברורה, ולפיה אפשר לדמות את הפלגס ל'בין השמשות' ולספקות הלכתיים אחרים שיש לחוש בהם לשתי האפשרויות. אומנם הדעה הסבורה שפלגס הוא בריה בפני עצמה טוענת בירור, ואפשר להסבירה בשתי דרכים:

א. 'בריה' היא מצב ביניים שיש בו קצת מכל דבר. הפלגס הוא קצת כבש וקצת איל, אך אינו כבש גמור ואינו איל גמור.

ב. 'בריה' היא מצב שלישי, שאינו נכלל כלל בשתי ההגדרות הבסיסיות. הפלגס איננו איל כלל ואיננו כבש כלל, אלא אפשרות שלישית ושונה לחלוטין.

מדברי הגמרא על פלגס קשה להכריע בין שתי ההבנות, שהרי בין כך ובין כך הפלגס אינו יכול להיחשב כבש גמור או איל גמור לדיני קורבנות, אך אולי אפשר לפשוט את החקירה מדברי הגמרא (כג ע"ב) על שיאור (בצק שנמצא בשלב ביניים שבין חמץ ומצה):

"בעי רבי זירא: 'האומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה' והביא שיאור, מהו... ספיקא הויא ונפיק ממה נפשך, או דלמא בריה הוא ולא נפיק?"

בגמרא מבואר שהספק מתייחס ל'שיאור דרבי יהודה' לפי שיטת רבי יהודה, היינו בצק שלפי דעת רבי יהודה אסור לאוכלו אך אין לוקים עליו. לפי האפשרות ששיאור זה נחשב כספק חמץ קל להבין את שיטת רבי יהודה: אסור לאוכלו משום שספק דאורייתא לחומרא, אך אין לוקים עליו משום שאין לוקים על ספקות. אומנם לפי האפשרות שהשיאור הוא בריה בפני עצמה קשה יותר להבין את שיטת רבי יהודה, שהרי התורה אסרה דווקא אכילת חמץ, וממילא כל מה שאינו נחשב חמץ אמור להיות מותר לכתחילה!

ממילא נראה שאפשר לדייק מכאן ש'בריה' איננה מצב שלישי שאיננו אף אחת מהאפשרויות הרגילות אלא מצב ביניים שיש בו קצת מכל דבר, וממילא גם בשיאור יש קצת "צד חמץ", כלשון רש"י, ולכן אסור לאוכלו בפסח.

אומנם רבי עקיבא איגר בחידושיו למסכת פסחים הסביר את שיטת רבי יהודה בדרך אחרת. לדבריו, בפסח יש איסור לאו הבא מכלל עשה של "שבעת ימים מצות תאכלו", שעניינו שאסור לאכול מיני דגן שאינם מצה, וממילא בשיאור זה יש איסור עשה אף שאינו נחשב חמץ כלל, אלא שאין לוקים עליו משום שאין לוקים על לאו הבא מכלל עשה (אפשרות אחרת לדחות את הראיה מדברי רבי יהודה היא לומר שלדעתו האיסור לכתחילה הוא מדרבנן בלבד, עיין בטור אורח חיים סימן תמז).