כפרת דם החטאת / חולין לג

הרב ירון בן צבי

דף יום-יומי, תורת הר עציון

סוגייתנו עוסקת בשחיטת קודשים, שעיקרה הוצאת הדם כדי לזורקו על המזבח, שבמעשה זה תלויה הכפרה. ננסה להעמיק בהבנת טיבה של כפרה זו.

בקורבן חטאת צריך הכוהן לטבול את אצבעו במזרק ולתת מדמה על קרנות המזבח. אפשר להסביר זאת כביטוי לכך שעניינה של החטאת בכפרה ותיקון החטא, ולכן יש לתת את הדם ישירות מיד הכוהן, שהוא שלוחו של האדם המבקש כפרה. המגע הישיר של אצבע הכוהן בקרנות המזבח הוא ביטוי לבקשת הנפש לשוב ולהתחבר אל שורשה לאחר שחיבור זה נפגע בעקבות שגגת הכרת, כדברי הרמב"ן (ויקרא ד, ב):

"וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה".

בהתאם לסוג החטא נדרשים קורבן מסוים ונתינת דם באופן מיוחד. כך לדוגמה בקורבנות החטאת יש שתי נתינות דם על גבי המזבח – על קרנות המזבח ועל יסוד המזבח (ויקרא ד, לד). כך גם בחטאות הפנימיות ובחטאת העוף. קורבנות החטאת היחידים שלא מצאנו בהם ציווי מפורש לשפוך את הדם אל יסוד המזבח הם החטאות הפנימיות המובאות ביום הכיפורים. למעשה גם דמם של קורבנות אלו נשפך אל יסוד המזבח, שהרי הוא התקדש ואי אפשר היה להשליכו סתם, אך העובדה שהתורה אינה כותבת זאת במפורש מעידה שנתינה זו היא עניין טכני ולא עקרוני.

בדרך כלל לא מבואר בתורה מה המטרה של כל מתנת דם או הזאה. רק במקום אחד מצאנו הסבר למטרה זו – בתיאור ימי המילואים מציינת התורה (ויקרא ח, טו) תכלית כפולה למתן הדם:

"וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו".

מפורש בתורה שמתן הדם על קרנות המזבח מטרתו לחטא את המזבח, ושפיכת הדם אל יסוד המזבח מקדשת את המזבח 'לכפר עליו'. אפשר להציע שני הסברים להבנת הביטוי 'לכפר עליו': או שהכוונה למזבח, וזהו סיכום תהליך הקידוש, או שהכוונה לכפרה על האדם. בהמשך דברינו נרחיב בפירוש האחרון.

מלבד קידוש המזבח בנתינת דם החטאת יש לחטאת יש גם צד של כפרה: עונש הכרת, הניתן על אותם חטאים המצריכים הבאת חטאת, מתואר בתורה כניתוק של האדם ממסגרת העם והרחקתו מתחת כנפי השכינה.

אף שהחטאת באה על חטאים שנעשו בשוגג, אין משמעות הדבר שהאדם לחלוטין אינו אשם, אלא שהוא אשם בצורה חלקית. לכן כאשר האדם עובר בשוגג על חטא שזדונו כרת, החטא מכתים את נפשו והוא מתנתק מהעם. תפקידו של קורבן החטאת לתקן נתק זה. אומנם בהבאת הקורבן לבדה אין התמודדות עם החטא עצמו, וייתכן שזו משמעותו של מתן הדם על יסוד המזבח, המשותף לכל קורבנות החטאת – לכפר על האדם ולהתמודד עם החטא. נתינת הדם על הקרנות מטרתה לתקן את הנתק בין האדם לעם, ונתינת הדם על היסוד – לנקות את האדם מן החטא.

לפי זה אפשר להבין מדוע בחטאות יום הכיפורים יש רק ציווי לתת את הדם על קרנות המזבח ולא ציווי לתת אותו אל יסוד המזבח. הסיבה לכך קשורה לתפקידה של חטאת יום הכיפורים, השונה מתפקידן של חטאות אחרות. התורה מדגישה שתפקידן של חטאות יום הכיפורים הוא לכפר על המשכן ועל אוהל מועד, שנטמאו בשל חטאיהם של בני ישראל. הכפרה על ישראל ביום הכיפורים אינה נעשית באמצעות החטאת הפנימית אלא באמצעות השעיר המשתלח, ולכן אין צורך לתת את דם החטאת אל יסוד המזבח, שכן אין היא מכפרת על האדם אלא על המזבח.

מתן הדם על קרנות המזבח באה לתקן את הכרת, שהוא הנתק בין האדם לעם ישראל, ונתינת הדם אל היסוד באה לנקות את האדם מן החטא. אפשר שזו גם הסיבה לכך שבחטאת של יום הכיפורים אין ציווי על נתינת הדם אל היסוד – מכיוון שאין כרת לעם.

אם כן, בעבודת הקורבנות יש עניין מהותי: לצד עצם הכפרה מחברת החטאת את האדם אל העם ואל ה'. בכך כוללת עבודת החטאת התמודדות עם הבעיה שנוצרה בעקבות החטא – התנתקות האדם מהעם ומה', ומחזירה את האדם אל העם ואל תחת כנפי השכינה.