מניין המלקות וסמכותם של חכמים / מכות כב

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

"כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת, שנאמר 'במספר ארבעים' – מנין שהוא סמוך לארבעים". (משנה כב ע"א)

"אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי, דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בספר תורה כתיב 'ארבעים', ואתו רבנן בצרו חדא". (גמרא כב ע"ב)

בפשטות, רבא עומד כאן על סמכותם חכמים לפרש את התורה, ואפילו כנגד מה שנראה בלימוד ראשון כפשט הכתוב (ואולי התפעל כאן במיוחד מדרשת הכתוב כנגד חלוקת הפסוקים).

הראשונים הקשו על דבריו מן הקל וחומר המובא במסכת קידושין (לג ע"א): "ר' חלקיה ור' סימון ור' אלעזר אמרי: קל וחומר, מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן?!" – הרי שספר התורה חשוב מן הלומדים!

המהרש"א בסוגייתנו מיישב שאכן ספר התורה חשוב מן החכמים, שסוף סוף, עמלם בפענוח מה שכתוב בתורה. לדעתו, דברי רבא מכוונים כלפי אותם טיפשים הסבורים שאין תועלת בחכמים, ודי בספר התורה. כנגדם אומר רבא שבלי החכמים אין כל סיבה לקום מפני ספר התורה, כי בלעדיהם אי אפשר להבין באמת את הכתוב בו.

והנה הרמב"ם (סנהדרין יז, א) מציע הבנה מחודשת מדוע לוקים שלושים ותשע מלקות ולא ארבעים:

"לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר מכין אותו שלשים ותשע, שאם יוסיף לו אחת, נמצאת שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו".

לפי דבריו, אין כאן מדרש הכתוב כי אם תקנת חכמים, והלחם משנה מאריך להסביר שלדעתו משמעות מדרש ההלכה היא שאין להלקות יותר מארבעים ("מנין שהוא סוכם את הארבעים"), אבל ההלכה שאין מלקים יותר מל"ט היא תקנת חכמים – סייג מפני הלקאה יתר על ארבעים.

דעת הרמב"ם פותחת פתח להבנה שונה של היחס בין הנאמר במסכת קידושין לבין דברי רבא בסוגייתנו. הגמרא בקידושין עוסקת בחכמים כמפרשי התורה ("לומדיה"), ובהיבט זה נכון הקל וחומר שלא יהא מעמדו של המפרש חמור ממעמדה של התורה המתפרשת, אשר ממנה הוא שואב את סמכותו. רבא, לעומת זאת, עומד על תפקידם של חכמים לתקן תקנות וסייגים, הבא מכוח סמכותם של החכמים מצד עצמם (לדעת הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה, סמכות זו נתונה להם מן התורה – "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" [דברים יז, יא], אך מכל מקום משניתנה להם הריהם רשאים לעשות כרצונם, ואין הם משועבדים לפירוש התורה); בהיבט זה אכן טיפשים אותם אנשים שאינם מבינים כמה גדול כוחם של חכמים. [אומנם לפי דברי הרמב"ם קשים: מה ראה רבא לומר את דבריו על תקנת חכמים זו דווקא? ואולי רצה לרמוז כי המזלזל בחכמים, ראוי לו שילקה.]