|
יחיד שעשה בהוראת בית דין / הוריות גהרב אביהוד שורץ
הפרק הראשון במסכת עוסק בפר העלם דבר של ציבור. התרחיש הקלסי הוא שרוב ישראל מצייתים להוראה שגויה של בית הדין הגדול. במצב זה בית הדין הגדול מביא פר חטאת, והיחידים שחטאו פטורים מקורבן.
ברם פעמים שאין בית הדין חייב בפר העלם דבר של ציבור, וסוגייתנו דנה בשאלה מה יהא על היחיד במקרים אלו: האם הוא פטור, מאחר שציית לפסק בית הדין; או שמא חייב, שהרי עבר עבירה, ובית הדין איננו מכפר עליה בפר חטאת. הגמרא מציעה לתלות בשאלה זו מחלוקות תנאים שונות.
ר' חיים מבריסק (שגגות יג, ד) הציע ניסוח חד לחקירה העומדת ביסוד שאלת הגמרא:
"והנה בעיקר הך דינא דציבור שעשו בהוראת בית דין דפטורין מקרבן יחיד צריך עיון, אם הטעם הוא משום שחייבין בקרבן ציבור, ואם כן נמצא דהקרבן ציבור הוא שפוטרן מקרבן יחיד, או דנימא דהוי דין בפני עצמו דציבור שעשו בהוראת בית דין פטורין, ושני דינים נפרדים הם בהוראת בית דין – חדא דפטורין מקרבן יחיד והשנית דחייבין בקרבן ציבור, ולא דהקרבן ציבור הוא שפוטרן מקרבן יחיד".
ר' חיים חוקר אם הקרבן שמקריב בית הדין מוציא את הרבים ידי חובתם, או שמא היחידים פטורים מחטאת משום שצייתו לבית דין.
ממורנו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל שמעתי שאפשר לתלות בחקירתו של ר' חיים גם את מחלוקת התנאים בדבר מקור המימון לרכישת פר העלם דבר של ציבור. לדעת רבי יהודה, פר העלם דבר של ציבור קרב מכספי תרומת הלשכה, ככל קורבנות הציבור האחרים. כספי תרומת הלשכה באים מן המגבית השנתית הכללית של מחצית השקל, ויש כמה וכמה הלכות המלמדות שאלו כספי הציבור. לעומת זאת, לדעת רבי שמעון יש לערוך מגבית מיוחדת לפר העלם דבר של ציבור. הרב ליכטנשטיין ביאר שלדעת רבי שמעון דרושה זיקה ישירה יותר בין כל אחד ממשתתפי המגבית ובין הקורבן. נמצאת אומר: לדעת רבי יהודה פר העלם דבר הוא קורבן ציבורי – אין הוא מכפר על היחידים ישירות, והם מצד עצמם פטורים מחטאת בלאו הכי; ואילו לדעת רבי שמעון כל אחד מן היחידים מתכפר בפר העלם דבר, ולפיכך עליו לתת את חלקו המיוחד לו במגבית לרכישת הפר.
במחלוקת בעניין יחיד שעשה בהוראת בית דין גלומה שאלת יסוד נוספת – מה אופי החיוב בקורבן חטאת. בפשטות, יחיד שציית לפסק בית דין הוא אנוס: מניין לו לדעת שהפסק שגוי, והוא עובר על איסור תורה?! מסתבר שממד האונס שבמעשה הוא שפוטר אותו מחטאת אף כאשר בית הדין פטור מפר העלם דבר. הדעה המחייבת חטאת יחיד במקרה כזה גורסת, כנראה, שחיוב חטאת נובע מעצם מעשה העבירה. אומנם מי שהוא בגדר 'מתעסק', דהיינו שאינו מודע כלל לפעולה שהוא עושה, אכן פטור מחטאת, אך בנידון דידן החוטא מודע לחלוטין למעשיו, אלא שהוא סבור שהמעשה מותר, ולכן הוא חייב חטאת. [שאלה זו תלויה במידה רבה במחלוקת מונבז וחכמים במסכת שבת דף סח, ואכמ"ל.]
|