פיגול בחצי מתיר / מנחות טז

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנתנו נחלקו חכמים ורבי מאיר אם פיגול בחצי מתיר חשיב פיגול. לדעת רבי מאיר אפשר לפגל בחצי מתיר, ואילו לדעת חכמים 'אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר'.

בסוגיית הגמרא אנו פוגשים במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש לגבי עבודת הולכת הקומץ. לדעת רבי יוחנן, כיוון שחוץ מהולכת הקומץ יש להוליך אף את הלבונה, חשובה הולכת הקומץ כחצי מתיר בלבד, ומחשבת פיגול שתיחשב רק בה תיפול במחלוקתם של חכמים ורבי מאיר. דעת ריש לקיש, לעומת זאת, היא שמאחר והולכה כלל אינה חשובה כפעולה מתירה, שכן היא עצמה אינה מתירה או מקדשת דבר, הרי שחכמים מודים בה לרבי מאיר שאפשר לפגל בחצי עבודה.

מסתבר שרבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בביאור שיטתם של חכמים – מדוע אי אפשר לפגל בחצי מתיר. מסברה אפשר להציע שתי הבנות בביאור שיטת חכמים שאין פיגול בחצי מתיר:

א. אין כאן השיעור המספיק למחשבת פיגול מצד כמות הקורבן שהמחשבה חלה עליו. כאשר המחשבה נחשבה במהלך חצי מן העבודה בלבד, רק חצי ממתירי הקורבן, שהם המחילים את הפיגול, נתפסים במחשבת הפיגול, ואין זה מספיק כדי להחיל שם פיגול.         
ב. אין כאן השיעור המספיק למחשבת פיגול מצד משך המחשבה. התורה קבעה כי שיעור משך המחשבה הנצרך הוא כשיעור עבודה אחת שלמה.

לשון אחר, ההבדל בין שתי ההבנות הוא בשאלה אם 'חצי מתיר' הוא שיעור בעבודת המתיר או בחפצא של המתיר.

והנה אם נסבור כהצעה הראשונה, לכאורה אין מקום לחלק בין עבודות המתירות לעבודות שאינן מתירות – סוף סוף חלקי המנחה המתירים הם הקומץ והלבונה, והמפגל בעת הולכת הקומץ בלבד לא פעל את פעולת הפיגול כלפי כלל המתירים. זוהי, כפי הנראה, סברת רבי יוחנן, האומר כי המפגל בעת הולכת הקומץ בלבד נחשב כמפגל בחצי מתיר, ולדעת חכמים אין זה פיגול.

אומנם על פי ההצעה השנייה יש מקום לחלק בין עבודות מתירות ומקדשות ובין עבודות שאינן כאלו. עבודות המקדשות ומתירות, מעצם טבען, נתפסות כתהליך אחד המכוון למטרה מסוימת. כל אחד משלבי העבודה מחובר לשלבים הקודמים ולשלבים הבאים כדי להביא לתוצאת ההיתר או הקידוש. על כן פיגול בשלב אחד בלבד אינו נחשב לשיעור מספיק לפיגול. בעבודות שאינן מתירות, לעומת זאת, העיקר אינו בתוצאה כי אם בעצם המעשה. כל שלב בפעולה, אם כן, יכול להיתפס כמעשה בפני עצמו. כך לדוגמה הולכת הקומץ אינה מכוונת למטרה מסוימת, ועל כן אי אפשר לראות אותה כמחוברת להולכת הלבונה. זאת בניגוד להקטרת הקומץ, שנועדה להתיר את שיירי המנחה – ייעוד שלא יתגשם עד להקטרת הלבונה, ועל כן אפשר לראות את הקטרת הקומץ והלבונה כשני שלבים של מעשה אחד ארוך.

זוהי, כך נראה, סברתו של ריש לקיש. על כן, לדעתו, בעבודות שאינן מתירות אין לתלות את חלקי הקורבן זה בזה, והולכת הקומץ לבדה יש בה כדי לפגל, אף אם לא נחשבה מחשבת פיגול גם בהולכת הלבונה.