כבשי עצרת ששחטן שלא כמצוותן / מנחות מח

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בברייתא המובאת בסוגייתנו נאמר:

"כי אתא רב יצחק תני: כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן – פסולין, ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה".

בהמשך הגמרא מבואר שדין זה תלוי במחלוקת תנאים בשאלת ההיקש בין כבשי עצרת לחטאת. רש"י (ד"ה כי אתא) מביא שני פירושים למושג "כבשי עצרת ששחטן שלא כמצוותן":

"שלא לשמן. ל"א: שדינן בני שנה והביא בני שתים".

לפי הלישנא הראשונה ברש"י מדובר בכבשים שנשחטו שלא לשמם, ולדעת הברייתא דינם שתעובר צורתם ויצאו לבית השריפה. בשיטה זו יש שני חידושים הלכתיים משמעותיים: האחד – שדין 'שלא לשמה' פוסל בכבשי עצרת, בניגוד לפשט המשנה בריש זבחים (ב ע"א) שרק חטאת שנשחטה שלא לשמה פסולה (בחידוש זה דנו התוספות ד"ה כבשי); והשני – שפסול 'שלא לשמה' טעון עיבור צורה. ככלל קיימא לן שכל פסול שהוא בגוף הקורבן, כגון פיגול וטומאה, אינו צריך עיבור צורה אלא יוצא לבית השרפה מייד, ואילו פסול שאינו בגופו צריך עיבור צורה קודם שיישרף (פסחים לד ע"ב). כך כותב גם רש"י כאן (ד"ה לפי), ומדבריו עולה שפסול שלא לשמה הוא פסול שאינו בגופו.

אומנם דברי רש"י סותרים לכאורה את דברי הגמרא בזבחים (ד ע"א), שנאמר בה בפירוש: "מה לשלא לשמה שכן פסולה בגופה". ואכן דעת התוספות כאן (ד"ה תעובר) שפסול שלא לשמה נחשב פסול בגופו, וסוגייתנו היא כמאן דאמר שאפילו דבר שפסולו בגופו טעון עיבור צורה. בשיטת רש"י צריך לומר שהגמרא בזבחים חזרה בה, ולמסקנה אין זה פסול בגופו (כפי שמבואר ברש"י בפסחים סא ע"א).

מהו יסוד המחלוקת בין רש"י לתוספות?

ייתכן שנחלקו בהבנת המושג "פסולו בגופו": לדעת התוספות הכוונה לכל פסול הקשור לעיקר מהותו של הקורבן, בניגוד לפסולים עקיפים וצדדיים. ממילא מסתבר שפסול שלא לשמו נחשב 'בגופו' משום שהוא מתייחס לעצם הקורבן. אומנם רש"י סבור שפסול 'בגופו' הוא דווקא פסול המתייחס לבשר הקורבן, ואילו פסול 'שלא לשמה' אינו מתייחס לבשרו של הקורבן אלא למטרתו וייעודו.

אפשרות אחרת מובאת בקהילות יעקב (זבחים סימן ב). לשיטתו כולי עלמא מודים ש'פסולו בגופו' הוא פסול המתייחס לעצם הקורבן, בניגוד לפסול שנוצר באופן עקיף, אלא שנחלקו רש"י והתוספות בהבנת אופי פסול שלא לשמה:

א. לדעת התוספות עצם מחשבת שלא לשמה פוסלת את הקורבן, וממילא זהו פסול בגופו בדומה למחשבת פיגול.       
ב. לדעת רש"י מחשבת שלא לשמה רק עוקרת את דין ה'לשמה' שכבר קיים בקורבן, והפסול נוצר באופן עקיף כתוצאה מכך שאין בקורבן דין 'לשמה', וממילא אין זה פסול בגופו.