לישה בפושרין / מנחות נג

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

הפרק החמישי במסכת, שאותו אנו לומדים בימים אלו, עוסק באופן הכנת המנחה: הלישה, האפייה וכו'. המשנה בדף נה ע"א מתייחסת ללישת המנחה:

"כל המנחות נילושות בפושרין, ומשמרן שלא יחמיצו".

הגמרא בסוגייתנו מבררת את מקור ההלכה הדורשת לשמור את המנחות שלא יחמיצו. הגמרא מציעה ללמוד זאת מהשוואה לפסח: כפי שלגבי מצוות הפסח נאמר "ושמרתם את המצות", ומכאן שיש חובה מיוחדת לשומרן, כך גם לגבי המנחה יש חובה מיוחדת לשומרה שלא תחמיץ. הגמרא מסיקה שאין צורך בהקבלה זו לפסח, משום שבמקראות העוסקים במנחה נאמר "מצה תהיה", ודרשו חכמים "החייה", וכפי שמבאר רש"י: "החייה – כלומר הכשירנה ושמרה".

דומה שאף שהגמרא דוחה את ההצעה ללמוד את שמירת המנחה משמירת המצה, ההקבלה בין התחומים במקומה עומדת: סוף סוף מדובר בשתי הלכות דומות מאוד – יש עיסה שמוכרחים לאפותה ללא חמץ, ועל כן ציוותה תורה לשומרה מפני החימוץ.

אלא שלמרות הדמיון נראה שהמשנה שלפנינו סותרת את אחת ההלכות המפורסמות בנוגע לאפיית המצות. בשלהי הפרק השני של מסכת פסחים (מב ע"א) אומר רב יהודה: "אשה לא תלוש אלא במים שלנו" – יש צורך לשאוב את המים מן המעיין או הבאר, ולהשהותם בכלי למשך לילה שלם לפחות. הראשונים שם נחלקו בביאור המדויק של הלכה זו, אך הצד השווה לכולם הוא שהדרישה להלין את המים נובעת מהצורך לקררם, משום שלישה במים פושרים או חמים עלולה להוביל להחמצת העיסה. ואכן השולחן ערוך (אורח חיים סימן תנה) פוסק:

"אין לשין אלא במים שלנו... אין ללוש במים חמין... ואם עבר ולש בין באלו בין במים שלא לנו, אסור".

אם כן, הלישה במים פושרים, ואפילו במים קרים שלא לנו, אוסרת לאכול מן המצות. ובכן, מדוע לא חששו חכמים ללישת המנחה בפושרין, ואף דרשו זאת לכתחילה?

התלמוד הירושלמי (פסחים ב, ז) שואל שאלה זו, ומשיב:

"רבי אמי בשם רבי שמעון בן לקיש: תמן הדבר מסור לכהנים, והכהנים זריזין הן, והכא הדבר מסור לנשים, והנשים עצילות הן".

מהמשך הדיון שם עולה (וכן מפורש בבבלי בפסחים לו ע"א; וכעין זה בתוספות בסוגייתנו נה ע"א ד"ה כל המנחות) שההבחנה איננה בין נשים לגברים, ואף לא בין כוהנים לישראלים, אלא בין פעולות הנעשות בתוך המקדש ובין פעולות הנעשות מחוץ לו. המקדש הוא מקום תחום ומוגדר ואפשר לפקח במדויק על כל הנעשה בו, ואילו מחוץ למקדש אין אפשרות של פיקוח, וקיים חשש שמא במקום מן המקומות יימצאו גבר או אישה עצלים, שלא יקפידו על לישת המצה ללא חמץ. לפיכך המצות, שאותן לשים בכל עיר ובכל בית, נילושות דווקא בצוננים, כדי שלא יבואו לידי חימוץ; אך במקדש, שבו הפיקוח הדוק יותר, אפשר ללוש את המנחה במים פושרים, המתאימים יותר לעיסה ומסייעים בהכנתה (על פי התוספתא מנחות ז, יג).

החזון איש (מנחות לה ע"א) מצטט את דעת הרמב"ן, שלפיה עיסה שנילושה בשמן איננה חמץ כלל. החזון איש מסביר שלדעת הרמב"ן, אילו היו לשים את המנחות בשמן בלבד, אי אפשר היה לקיים בהן את מצוות השימור, ולפיכך יש להוסיף למנחה מים פושרים, העלולים להביא לידי החמצה, וכך לקיים בהן את השמירה שלא יחמיצו.

מדברי החזון איש למדנו שיש שתי דרכים בשמירה: הדרך הפשוטה היא זו של הירושלמי בפסחים – מלכתחילה יש ללוש במים שלנו, כדי לדחות ולדחוק את חשש החימוץ (לישה בפושרים אפשרית רק כאשר בפועל אין חשש חימוץ – במקדש המפוקח על ידי הכוהנים הזריזים). לשון אחרת – מוטב להימנע מלכתחילה מיצירת מצב בעייתי שקשה יהיה להתמודד איתו. אך יש גם דרך נוספת, הקובעת כי ראוי ללוש את המנחה בפושרים כדי להביא אותה למצב של "סכנה", ואז לקיים את השמירה באופן אחראי ומהודר.

[ייתכן שהפער בין שתי הדרכים הוא זה שהוביל את הגמרא בסוגייתנו לקבוע ילפותא עצמאית לחובת השמירה במנחות ולא להסתפק בהשוואה לשמירת המצות; ראה שו"ת בית שערים (רבי עמרם בלום, מחכמי הונגריה בשלהי המאה ה־19) אורח חיים סימן רכה.]

שתי הדרכים שלפנינו קיימות, כמובן, גם בתחומים אחרים, בחול ובקודש. יש עניינים שמומלץ להימנע מהם מלכתחילה, ולעומתם עניינים שלמרות הסכנה (הגשמית או הרוחנית) הכרוכה בהם ראוי להתנסות בהם תוך שמירה על כללי הזהירות הנאותים.