|
איסורי חמץ בשיירי מנחה / מנחות נההרב אברהם סתיו
המשנה הפותחת את סוגייתנו עוסקת באיסור חמץ בשיירי מנחה, ומבואר בה שאיסור זה מתחלק לשניים:
"(א) כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו, ואם החמיצו שיריה – עובר בלא תעשה, שנאמר 'כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ'.
לפי המשנה, אפשר לעבור על האיסור בשתי דרכים:
1. עצם הפיכת המנחה לחמץ.
מה היחס שבין שני האיסורים? אפשר להבין שאחד האיסורים נובע ממשנהו, כלומר האיסור לאפות את המנחה שהוחמצה נובע מכך שאסור להחמיץ את המנחה וההחמצה פוסלת אותה. אומנם בדברי התוספות (נה ע"ב ד"ה אף) מבואר שדווקא העובדה שהחימוץ פסל את המנחה אמורה הייתה להתיר את אפייתה, משום שאין איסור לאפות מנחה פסולה שהחמיצה.
בסוגיית הגמרא מבואר ששני האיסורים נלמדו מפסוקים שונים. האיסור על הפיכת המנחה לחמץ נלמד, כמבואר במשנה, מהפסוק בפרשת ויקרא (ב, יא): "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'". לעומתו, האיסור על אפיית המנחה המחומצת נלמד מהפסוק בפרשת צו (ו, י): "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם".
מתוך לשונם והקשרם של הפסוקים אפשר להציע שמדובר בשני איסורים נפרדים המתייחסים לחלקים שונים של המנחה:
א.הפסוק בפרשת ויקרא עוסק בחלק המוקטר לה', ובו האיסור הוא עצם הפיכת המנחה לחמץ, שפוסלת את החפצא של המנחה המוקטרת לה'.
אומנם במשנה ובגמרא מפורש אחרת, שגם בשיירי המנחה יש איסור על עצם החימוץ ולא רק על האפייה שלאחר החימוץ. נראה שהטעם לכך הוא המשך הפסוק בפרשת צו: "לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי" – איסור החימוץ בשיירי המנחה נובע מכך שגם המנחה היא חלק מאישי ה', אשר ביחס אליהן נאמר בפסוק בפרשת ויקרא: "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'". ממילא ברור שגם בשיירי המנחה יש איסור בעצם החימוץ, אלא שהתחדש בהם איסור נוסף על אפיית המנחה לאחר שהחמיצה.
לאור האמור נראה שההבחנה שהוצעה לעיל בין שני הפסוקים נכונה, אך אינה מלמדת על שני איסורים בשני חלקים שונים של המנחה אלא על שני דינים הקיימים בשיירי המנחה עצמם:
א. דין של קדושת חפצא של "אישי ה'" שמכוחו אסור להחמיץ את השיריים.
|