מחמץ אחר מחמץ / מנחות נו

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

מן התורה אסור להטיל מום בבכור בהמה הקדוש לקורבן. בברייתא המובאת בסוגייתנו נחלקו תנאים ביחס לעשיית מום בבכור בעל מום:

"בכור שאחזו דם – מקיזין אותו את הדם במקום שאין עושין בו מום, ואין מקיזין את הדם במקום שעושין בו מום, דברי ר"מ;    
וחכ"א: יקיז אף במקום שעושין בו מום, ובלבד שלא ישחוט [על אותו מום];             
ר"ש אומר: אף נשחט על אותו מום;            
רבי יהודה אומר: אפילו מת – אין מקיזין לו את הדם".

בגמרא מבואר שהמחלוקת מבוססת על כך שבכור שאחזו דם נחשב בעל מום, והתנאים נחלקו אם מותר להוסיף מום בבכור כזה. כמו כן מובאים בגמרא דברי רבי יוחנן, המחלק בין בכור בעל מום למנחה שהוחמצה:

"א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב, דכתיב 'לא תעשה חמץ' ו'לא תאפה חמץ'".

מהו המקרה של "מחמץ אחר מחמץ"?

רש"י (ד"ה הכל) מפרש: "כלומר כל המסייעין בחימוץ, כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך". כלומר אין הכוונה לפעולה נוספת של חימוץ אלא לפעולות של אפיית המנחה המחומצת, אשר בעניינן עסקנו בדברינו אתמול.

אומנם פשט דברי רבי יוחנן הוא שמדובר בפעולה של חימוץ, היינו נתינת שאור, הנעשית במנחה מחומצת. כך משמע גם בדברי הרמב"ם (מעשה הקרבנות יב, יד) וכן פירשו האחרונים בדבריו (עי' שפת אמת כאן).

נראה שמחלוקתם של רש"י והרמב"ם נובעת משתי הבנות שונות של מוקד הדיון ב"מום אחר מום". יש שתי סברות לפטור את המטיל מום בבכור בעל מום:

א. הבכור שהוטל בו מום נפסל ונדחה מקדושתו, ומעתה שוב אין דיני הקדושה (ובכללם איסור הטלת מום) חלים עליו.       
ב. איסור הטלת מום משמעותו הפיכת הבכור מתמים לבעל מום, וממילא אין כל משמעות למושג זה כאשר הבכור הוא כבר בעל מום קודם לכן (כמו שאין משמעות למעשה קידושין באישה נשואה או למעשה גיור ביהודי).

באיזו סברה נחלקו התנאים?

בגמרא מבואר שהדעה הפוטרת את המטיל מום בבכור בעל מום למדה זאת מהפסוק "תמים יהיה לרצון". רש"י (ד"ה ורבנן) פירש את הלימוד כך: "אותו שהוא תמים וראוי להיות לרצון, בההוא מזהרנא לך". כלומר לדעת רש"י הפסוק מגדיר את החפצא של הבכור שנאסר: דווקא בבכור תמים הראוי לקורבן קיימת קדושה האוסרת הטלת מום. רש"י מבין שהמחלוקת היא סביב הסברה הראשונה – הגדרת החפצא שהאיסור חל עליו. ממילא גם במנחה מודים הכול שדווקא פעולות המחדשות משהו במנחה (כגון אפייה) נאסרו ולא פעולה של חימוץ אחר חימוץ, שאין לה משמעות כלל.

אומנם אפשר להבין את הלימוד אחרת: "תמים יהיה לרצון" הוא עצם האיסור – שהבכור יהיה תמים ולא בעל מום, וממילא כאשר הוא כבר בעל מום אין משמעות להטלת מום נוסף. זאת בניגוד לדעה הלומדת מ"כל מום לא יהיה בו" שעצם הטלת המום נאסרה, גם כאשר הבכור הוא כבר בעל מום. לאור פירוש זה נצטרך לומר שבמנחה הכול מודים שעצם מעשה החימוץ נאסר גם לאחר שהמנחה כבר הוחמצה, וכמו שעולה מדברי הרמב"ם הנ"ל.