איסור שאור ודבש / מנחות נח

הרב ברוך וינטרוב

דף יום-יומי, תורת הר עציון

בסוגייתנו נחלקו אביי ורבא לגבי שיעור הקטרת שאור: לדעת רבא אין מתחייבים מלקות אלא בהקטרת כזית, ואילו לדעת אביי אפשר להתחייב אף על פחות מכזית.

הרמב"ם (איסורי מזבח ה, א) פסק, לכאורה, כדעת אביי:

"שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן, שנאמר 'כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו'".

הכסף משנה על אתר מציין כי מלבד התמיהה הברורה ש"יש לתמוה למה פסק רבינו כאביי ודלא כרבא", נראה שהרמב"ם סותר עצמו מייד בהלכה שלאחר מכן :

"נפל מהם כל שהוא בקטורת נפסלה, ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה, ואין הקטרה פחותה מכזית".

קודם שנבוא לבאר את שיטת הרמב"ם נבחן את הטעמים השונים שהועלו בראשונים לאיסור הדבש. החינוך (מצווה קיז) מביא מן הרמב"ם את הטענה שהאיסור הוא מצד טעמו של הדבש :

"ובעבור שהקרבנות לרצון השם הנכבד, לא יבואו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעיים, וכן לא יבואו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש, רק מן המזוגים, כאשר אמרו זכרונם לברכה בבריאת עולם שיתף מידת רחמים במידת הדין ובראו".

עמדה אחרת אנו מוצאים בדברי הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, מו):

"מפני שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם אלא שאור, והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלכלכים קרבניהם בדבש".

לדעת הרמב"ם האיסור אינו מצד טעמו של הדבש אלא מצד עצם החפצא שלו, אשר מתוך שנשתמשו בו עובדי עבודה זרה נעשה מתועב כלפי שמיא.

אם נקבל את שני הדינים, נוכל לבאר את דברי הרמב"ם המוקשים לכאורה. בהלכה א עוסק הרמב"ם בעירוב דבש ושאור בתוך הקורבן. הדבש והשאור עצמם מועטים, ואף בכל שהוא, ואינם נחשבים מוקרבים בפני עצמם. האיסור כאן נובע מצד הטעם שהם נותנים בקורבן, וטעם זה ניכר אפילו בכלשהו.

בהלכה ב, לעומת זאת, עוסק הרמב"ם בעירוב דבש בתוך הקטורת. הנותן דבש בקטורת פסלה, ואם כן כלל אין כאן חפצא של קורבן. האיסור, אם כך, אינו מצד הקטרת קטורת מתוקה (שכן כאמור אין כאן עוד קטורת) אלא מצד עצם הקטרת החפצא של הדבש. כאן כדי להתחייב יש צורך בשיעור הקטרה של דבש, ועל כן יש צורך בכזית.

לשאלה אם האיסור על דבש נובע מטעמו או מעצם החפצא יכולה להיות נפקא מינה גם לגבי היקף האיסור – האם האיסור כולל גם דבש דבורים או דווקא דבש פירות, ועיין במשנה למלך (שם), בחינוך (שם) ובמנחת חינוך (שם, א).