תנופה והגשה / מנחות ס

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

משנתנו עוסקת בענייני תנופה בקורבנות. המשנה מתייחסת לתנופה מתוך הקבלה לפעולה נוספת – ההגשה. בעבר (ראה דברינו לדף יט) עמדנו על כך שפעולת ההגשה היא פעולה ייחודית למנחה, הנעשית על ידי הכוהן ומבטאת את עמידתו של בעל המנחה לפני ה'. אחת הנקודות המייחדות את ההגשה היא החובה להגיש את המנחה כולה, ולא רק את קומצה, כמבואר בסוגייתנו.

מן המשנה עולה כי אין קשר בין ההגשה לתנופה, שהרי לעיתים באה זו בלא זו. אומנם יש קורבנות שיש בהם גם הגשה וגם תנופה, וכמפורט במשנה הבאה – מנחת העומר ומנחת קנאות (שתי מנחות אלה שוות לא רק בהגשה ובתנופה אלא גם בהיותן קמח שעורים, בשונה משאר המנחות, המוקרבות מן החיטה). התנופה בשני הקורבנות הללו מפורשת בכתוב, והגמרא בסוגייתנו מבררת את המקור לחובת ההגשה.

והנה המשנה להלן (סא ע"א) מביאה הלכה נוספת בנידון – "תנופות קודמות להגשות", ורש"י על אתר מבאר:

"התנופות קודמות להגשות – תחילה מניף ואח"כ מגישה, ובמנחת העומר ומנחת קנאות שיש בהן תנופה והגשה".

רש"י מסביר שהלכה זו רלוונטית אך ורק לגבי שני הקורבנות שאכן מצאנו בהם גם תנופה וגם הגשה. נראה שפירושו של רש"י הוא הפירוש הפשוט במשנה, ופירוש זה משתמע גם מן הירושלמי בסוטה (ג, א; הובא בתוספות סוטה יט ע"א), שהביא דיון במקור ההלכה שתנופה קודמת להגשה, והדיון שם מתמקד במנחת קנאות ובמנחת העומר בלבד.

בביאור הקדמת התנופה להגשה כתב בעל 'משך חכמה' (פרשת נשא) כי הדבר נובע מדין "אין מעבירין על המצוות". בסוגיה מבואר שהתנופה נעשית במזרח, ואילו ההגשה נעשית במערב. הנכנס לעזרה פוגש תחילה במזרח, ועל כן עליו להקדים את התנופה להגשה.

גם אם לא נקבל את דברי המשך חכמה, הרי שעלינו לתלות את הקדמת התנופה להגשה בהלכה מקומית אחרת בנוגע למנחות. סוף סוף מדובר, כאמור, בדין פרטני, הקובע את סדר הקרבת מנחת סוטה ומנחת העומר.

ואולם אפשר להציע פירוש אחר לאור פסקי הרמב"ם. הרמב"ם הביא את סדר הקרבת מנחת העומר בהלכות תמידין ומוספין, ואת סדר הקרבת מנחת הקנאות – בהלכות סוטה. עם זאת את הקביעה העקרונית שבמשנה, שלפיה התנופות קודמות להגשות, הביא הרמב"ם בהקשר שונה לחלוטין. בפרק ט' מהלכות מעשה הקורבנות עוסק הרמב"ם בהרחבה בדיני השלמים למיניהם, ובכלל זה בחובה להניפם תנופה. הרמב"ם מעיר כי אישה איננה מניפה את קורבנה (כמבואר להלן בסוגייתנו), ומוסיף (ט, טז): "ותנופה קודמת להגשה בכל מקום". אומנם הרמב"ם מזכיר בהלכה זו את העובדה שהסוטה מניפה את מנחתה, אך עיקר דיני מנחת סוטה נתבארו במקום אחר. מדוע, אם כן, בחר הרמב"ם לשנות דווקא כאן את ההלכה העקרונית המקדימה תנופה להגשה?

הגרי"ז בחידושיו לסוגייתנו עמד על נקודה זו, ולדעתו הרמב"ם אכן מבאר את המשנה בדרך שונה מרש"י. לדעת הרמב"ם משנתנו אינה עוסקת בתנופה ובהגשה של אותו קורבן עצמו אלא בתנופה ובהגשה של שני קורבנות שונים. כך למשל אם עומדות לפני הכוהן הגשת מנחה ותנופת שלמים, עליו להקדים את התנופה.

כל עוד עסקנו בסדר הדברים במנחה עצמה, אי אפשר לייחס להקדמת התנופה משמעות עקרונית. מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל הסביר כמה וכמה פעמים כי הקדמת עניין אחד לעניין אחר במסגרת מוגדרת אינה מורה בהכרח על עודף חשיבות. כך למשל נהוג ללבוש חולצה לפני שלובשים חליפה, אך החולצה איננה חשובה יותר מן החליפה, אלא שזהו סדר הדברים ההגיוני. כאמור, אפשר שכך הוא גם במנחה: הקדמת התנופה להגשה נוגעת לסדר הדברים, ואיננה מעידה על חשיבות.

אך לדעת הרמב"ם אין מקום להסבר כזה. הרי הרמב"ם קובע, על פי הפירוש דלעיל, שבפעולת התנופה יש ערך סגולי כלשהו, הדוחה את עבודת הקורבנות המצויים בעזרה באותה שעה. הרמב"ם לא רק קובע את סדר הקרבת מנחה זו או מנחה אחרת אלא מורה הוראה עקרונית על העדפת התנופה. מסתבר שהתנופה, שיש בה הלל ושבח לקדוש ברוך הוא, היא אכן בעלת חשיבות מיוחדת, וכאמור, היא דוחה אפילו עבודות נוספות המבטאות את העמידה לפני ה', ובכלל זה את ההגשה.