תנופה בביכורים / מנחות סא

הרב אביהוד שורץ

דף יום-יומי, תורת הר עציון

משנתנו מונה קורבנות שונים שיש להניפם, ובמסגרת זאת קובעת:

"והבכורים, כדברי רבי אליעזר בן יעקב".

הגמרא מעירה כי הביכורים זקוקים לתנופה לא רק לדעת רבי אליעזר בן יעקב, אלא גם לדעת רבי יהודה. הגמרא מציעה שני הסברים לכך שרבי יהודה הנשיא בחר לייחס את דין תנופה בביכורים דווקא לרבי אליעזר בן יעקב.

הגמרא במסכת מכות (דף יח) עוסקת אף היא בביאור המחלוקת בעניין תנופה בביכורים. הראשונים שם הרחיבו את הדיבור בנושא, ובתוספות שם מצאנו שתי דעות בשאלה אם למסקנה אכן יש מחלוקת בין רבי אליעזר בן יעקב ובין רבי יהודה, או שמא להלכה דעתם שווה, ומחלוקתם נוגעת אך ורק לדרך מדרש הפסוקים.

עיון בגוף דבריו של רבי יהודה במשנה בביכורים יסייע בידינו להבין באופן מעמיק יותר את דין התנופה בביכורים. המשניות בפרק ג' ממסכת ביכורים מתארות את הבאת הביכורים למקדש ברוב פאר והדר. המשנה קובעת כי בכניסתו של מביא הביכורים לעזרה עליו להניח את סל הביכורים על כתפו, ולאחר מכן הוא עומד לפני ה' וקורא את פרשת מקרא הביכורים:

"עודהו הסל על כתפו קורא מ'הגדתי היום לה' א-להיך' עד שגומר כל הפרשה.
ר' יהודה אומר: עד 'ארמי אובד אבי', הגיע ל'ארמי אובד אבי' מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וקורא מ'ארמי אובד אבי' עד שהוא גומר כל הפרשה, ומניחו בצד המזבח והשתחוה ויצא". (ביכורים ג, ו)

הרמב"ם בפירוש המשנה על אתר כתב שאין הלכה כרבי יהודה, ואולם במשנה תורה העתיק את דעתו. מפרשי המשנה כאן (תוספות יום טוב, משנה ראשונה) עסקו בביאור שיטת הרמב"ם בנושא, ויעוין בדבריהם. אך לגופו של עניין, יש לדון בסברתו של רבי יהודה: מה פשר פיצול פרשת מקרא הביכורים לשניים?

דומה שלדעת רבי יהודה הפסוק הראשון בפרשה אינו אלא פתיחה והצהרה על קיום מצות הביכורים: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ־לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". עם זאת עיקר פרשת מקרא ביכורים הוא דווקא בסיפור ההיסטורי, שאנו דורשים אותו גם בהגדה של פסח, וראשיתו ב"ארמי אובד אבי". כפי שראינו, רבי יהודה סבור שבשעת אמירה זו יש להניף את הביכורים.

הגמרא בהמשך סוגייתנו (סב ע"א) מביאה שתי משמעויות לפעולת התנופה:

התנופה מבטאת את המלכת הקב"ה על עולמו: "מוליך ומביא – למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו".

בתנופה יש ממד של תפילה ותחינה לפני הקדוש ברוך הוא: "מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים".

לדעתי, שתי המשמעויות הללו מתקיימות במקרא ביכורים. כאשר אדם מספר את סיפור הגלות והגאולה הוא מכיר בכך שהעולם אינו מנוהל באופן מקרי אלא יש כוונת מכוון לכל מאורע – לשעבוד ולתשועה גם יחד. כמובן, אין זה אלא ביטוי של המלכת הקדוש ברוך הוא על עולמו. מתוך אותו ביטוי של המלכת ה' אפשר להוסיף ולפנות אל הקדוש ברוך הוא בתפילה, שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. דור דור וה"ארמי" שלו, ודור דור ותשועת ה' שבו. גם בקשה זו לתשועת עולמים היא חלק ממקרא הביכורים.

אם כן, לדעת רבי יהודה אותם פסוקים מפרשת מקרא הביכורים, שיש בהם משום תפילה והמלכה, זקוקים גם לתנופה. לסיום נזכיר כי דברים אלה מתיישבים היטב בפירושו של רש"י לסוגיה במכות שם. בעלי התוספות (מנחות סב ע"א ד"ה כדי לעצור) סבורים שתנופה לארבע רוחות השמיים ולמעלה ולמטה נחוצה אך ורק בקורבן שתי הלחם ובארבעת המינים, בעוד בשאר העניינים הזקוקים לתנופה אפשר להסתפק בהגבהה גרידא. לעומת זאת, רש"י (מכות יח ע"ב ד"ה והנחתו) כתב:

"'והנחתו' זו תנופה... שהוא מנחה אותו לארבע רוחות ומעלה ומוריד".

לדעת רש"י אותה תנופה ייחודית נחוצה לא רק בארבעת המינים ובשתי הלחם אלא גם בביכורים. כאמור, הדברים משתלבים יפה בביאורנו בדעת רבי יהודה, שלכאורה מייחס חשיבות מיוחדת לתנופה שבביכורים, כפי שהסברנו.