אופן התנופה ומשמעותה / מנחות סב

הרב אברהם סתיו

דף יום-יומי, תורת הר עציון

במשנה (סא ע"א) מתואר אופן הנפת שתי הלחם וכבשי עצרת: "ומניח שתי ידיו למטה, מוליך ומביא מעלה ומוריד". בגמרא בסוגייתנו הוסברה משמעותה של דרך הנפה זו בשתי דרכים:

"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא – למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו.    
במערבא מתנו הכי, אמר רב חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי בר רבי חנינא: מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים.     
אמר רבי יוסי בר רב אבין: זאת אומרת, שירי מצוה מעכבים את הפורענות, דהא תנופה שירי מצוה היא, ועוצרת רוחות רעות וטללים רעים.          
אמר רבה: וכן לולב".

נראה שיש הבדל מהותי בין שתי הדעות בהבנת תפקידה הרוחני של התנופה. לדעת רבי יוחנן התנופה היא חלק מתהליך ההבאה וההקדשה של הקורבן לקב"ה, ומשום כך יש להניף באופן הרומז לייעודו של הקורבן: למי שהרוחות שלו ולמי שהשמיים והארץ שלו. לעומת זאת, רבי יוסי בר רבי חנינא סבור שהתנופה איננה חלק מהגדרת הקורבן אלא שימוש בכוחו וקדושתו של הקורבן כדי לעכב את הפורענות.

מדברי רש"י (מכות יח ע"ב) עולה שכיווני ההנפה שנאמרו במשנה ביחס לכבשי עצרת נכונים גם בכל שאר המנחות. אומנם לדעת רוב הראשונים דין זה נאמר רק ביחס לכבשי עצרת ושתי הלחם שהוזכרו במשנה וללולב שהוזכר בגמרא, ולא ביחס לשאר המנחות.

מה החילוק בין כבשי עצרת ולולב ובין שאר המנחות?

בעלי התוספות (ד"ה כדי) כתבו שחילוק זה נובע ממעמדם הרוחני הייחודי של חג העצרת וחג הסוכות:

"דווקא בתנופה של שתי הלחם דעצרת וכן לולב, משום דאמרינן בפרק קמא דראש השנה דגזר דין נחתם בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג על המים".

אומנם הסבר זה איננו מספיק כדי ליישב את דברי הרמב"ם. לדעת הרמב"ם (לפי הבנת רוב האחרונים) יש שתי תנופות בלחמי עצרת – תנופה אחת קודם ההקרבה ותנופה אחת אחריה. את כיווני התנופה המיוחדים כתב הרמב"ם דווקא בתנופה האחרונה:

"כיצד הנפת הלחם עם שני כבשי השלמים? מביא שני הכבשים ומניפם בעודן חיים... ואחר כך שוחטין אותן ומפשיט, ולוקח חזה ושוק מכל אחד משניהם ומניחן בצד שתי הלחם, ומניח שתי ידיו מלמטן ומניף הכל כאחד במזרח במקום כל התנופות, מוליך ומביא, מעלה ומוריד".

סברת התוספות יכולה להסביר את החילוק שבין עצרת ושאר הזמנים, אך אינה יכולה להסביר את החילוק שבין התנופה שלפני ההקרבה ובין זו שאחריה. נראה אם כן שיש להוסיף נדבך נוסף כדי להבין את דברי הרמב"ם, לאור מה שנאמר לעיל. דעת רבי יוסי בר חנינא, אשר ככל הנראה התקבלה להלכה בגמרא, היא שההנפה לכיוונים השונים היא תוצר של הקדושה שבקורבן ולא חלק מתהליך ההקרבה שלו. ממילא מסתבר שתוצר זה יכול להתקיים דווקא לאחר תהליך ההקרבה שקידש את הקורבן ולא בהנפה שקודם ההקרבה, שהיא רק חלק מתהליך ההקדשה.