|
בתר מחשבתו אזלינן או בתר מעשיו אזלינן / מנחות סדהרב ברוך וינטרוב
בסוגייתנו נחלקו רבה ורבא אם אדם שנתכוון לצוד דגים בשבת, והעלה ברשתו תינוק שנפל לים ובכך הצילו, חייב חטאת: אפשר ללכת אחר מעשיו של האדם, ומבחינת מעשיו נמצא שהציל נפש, והריהו פטור, ואפשר לבחון את מחשבתו של האדם, והוא כלל לא נתכוון להציל, ועל כן יש לחייבו. על פי הגירסא שלפנינו, רבא הוא שחייב ורבה הוא שפטר.
הרמב"ם (שבת ב, טז) פסק שאזלינן בתר מעשיו, והוא פטור:
"ראה תינוק שנפל לים – פורש מצודה ומעלהו, ואע"פ שהוא צד הדגים עמו. שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלותו והעלה דגים בלבד – פטור מכלום, נתכוין להעלות דגים והעלה דגים ותינוק – פטור, אפילו לא שמע שטבע, הואיל והעלה תינוק עם הדגים פטור".
באופן דומה פסק הרמב"ם במקרה נוסף שסוגייתנו תולה אותו במחלוקת רבה ורבא – השוחט בשבת קורבן שני, ורק לאחר ששחט נתברר לו שהקורבן הראשון היה כחוש ואכן היה צורך בשחיטת השני. וכך פוסק הרמב"ם (שגגות ב, טו):
"נמצאת הראשונה השמינה טריפה בבני מעיים, אע"פ שלא ידע שהיא טריפה בעת ששחט הכחושה ולא לזה נתכוון, הואיל ונשחטה האחרונה כמצותה – הרי זה פטור מחטאת".
גם כאן אזלינן בתר מעשיו של השוחט ולא אחר מחשבתו.
אלא שהאחרונים הקשו ממקרה שלישי, שנראה שהרמב"ם חורג בו מקביעתו שאזלינן בתר מעשיו של האדם. בהלכות שבת (ב, ז) פוסק הרמב"ם דין נוסף מתוך סוגייתנו:
"חולה שאמדוהו רופאים להביא לו גרוגרת אחת, ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת – כולן פטורין מכלום, ואפילו הביאו בזה אחר זה, ואפילו הבריא בראשונה, שהרי כולם ברשות הביאו".
לכאורה הרמב"ם פוטר כאן מצד מחשבת הקוצרים, ואף על פי שמצד מעשיהם לא היה בכך משום פיקוח נפש, וכפי שבאר רגמ"ה דין זה – "דאזלינן בתר מחשבה, וכולהו איכוונו לצורך חולה". כיצד תתיישב הסתירה בפסקי הרמב"ם?
נראה שאפשר להציע כאן שלוש תשובות:
א) הרמב"ם סובר שאזלינן לקולא בין בתר מחשבתו ובין בתר מעשיו. כך לדוגמה ביאר בעל הפירוש המיוחס לרשב"א את החידוש שבדין הגרוגרות:
"...אלא נראה לומר דהרבותא הוי דלא נימא דבתר מעשיו אזלינן, והרי לא אהני מעשיו לחולה, קא משמע לן דבתר מחשבתו נמי אזלינן לפטור".
על פי הסבר זה החידוש הוא בדיני הפטור של פיקוח נפש – פיקוח נפש פוטר לא רק במקרה שהמעשה אכן הועיל אלא אף במקרה שהייתה מחשבה לחלל לצורך פיקוח נפש.
ב) הרמב"ם סובר שהפטור כאן אינו מצד דיני פיקוח נפש אלא מצד דיני מלאכות שבת. כידוע, כדי להתחייב על חילול שבת יש צורך שהמלאכה תהיה 'מלאכת מחשבת'. ייתכן כי מלאכה הנעשית לצורך הצלת אדם אינה נחשבת 'מלאכת מחשבת', שכן המטרה אינה הפעולה כשלעצמה כי אם הצלת נפש. אומנם כיוון שהרמב"ם פוסק כרבי יהודה, המחייב אף על מלאכה שאינה צריכה לגופה, נראה שאפשרות זו אינה נכונה בדברי הרמב"ם.
ג) הרמב"ם אינו פוטר כאן מצד דיני פיקוח נפש, ואף לא מצד דיני מלאכות שבת, אלא מצד דיני קורבן חטאת – קצירת הגרוגרות נעשתה בהיתר, ואין חייבים חטאת על מעשה שנעשה בהיתר. וכן משמע מפשט לשון הרמב"ם – "שהרי כולם ברשות הביאו".
ההבנה השלישית, המניחה כי הרמב"ם פוטר מחטאת במקום שאדם עשה ברשות, מתאימה היטב גם לתפיסתו הכללית של הרמב"ם לגבי סיבת חיובו של שוגג בחטאת, הבאה לידי ביטוי בהלכות שגגות (ה, ו):
"הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש – הרי אלו פטורין מקרבן חטאת, מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק, ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה, ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה, אבל זה מה לו לעשות... אין זה אלא אונס".
כלומר חיובו של השוגג בחטאת נובע מכך שעשה מעשה שלא היה לו לעשות. העושה ברשות, אף אם נתברר שטעה, אין לחייבו בקורבן חטאת, שאין הוא אלא כאנוס.
|