|
ויכוח ריב"ז והצדוקים / מנחות סההרב ברוך וינטרוב
המשנה מתארת תקנות רבות שתיקנו חז"ל בעת קצירת העומר כדי לקבוע את יום הקצירה ביום שלמוחרת יום טוב ראשון של פסח, במטרה להוציא מטעותן של הצדוקים והבייתוסים, שסברו כי יש להביא את העומר למוחרת השבת הראשונה שלאחר הפסח.
בגמרא מתואר ויכוח שהתנהל בעניין בין רבן יוחנן בן זכאי לאחד מזקני הבייתוסים:
"שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת. ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים. קרא עליו מקרא זה: 'אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר', ואם משה רבינו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: רבי, בכך אתה פוטרני? אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם! כתוב אחד אומר 'תספרו חמשים יום', וכתוב אחד אומר 'שבע שבתות תמימות תהיינה' – הא כיצד? כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת".
המשא ומתן כולו מעורר מספר תמיהות: ראשית, מדוע לא השיב אדם דבר לרבן יוחנן בן זכאי? והלוא במבט שטחי נראה כי פשטי המקראות מסכימים עם טענות הצדוקים והבייתוסים:
"וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן... וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם...". (ויקרא כג, יא–טו)
שלש פעמים מוזכר בתורה הביטוי "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", ומכך משמע לכאורה כטענת הצדוקים. מדוע אם כן הייתה טענתם היחידה כנגד רבן יוחנן בן זכאי ש"משה רבנו אוהב ישראל היה"?
נראה ברור כי הגמרא אינה מציגה כאן את הטיעונים ששימשו את הצדוקים והפרושים בוויכוח על פירוש דברי התורה כי אם את הטענות שעמדו בבסיס הוויכוח והובילו לפירושים השונים. כדי לעמוד על שורש העניין נעיין בסיבה שהובילה להיווצרות כת הצדוקים והבייתוסים, כפי שמתואר באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק ה):
"אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס... אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו, והיו שונין לתלמידים ותלמידים לתלמידים. עמדו ודקדקו אחריהן, ואמרו: מה ראו אבותינו לומר דבר זה? אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים – לא היו אומרים כך? עמדו ופירשו מן התורה, ונפרצו מהם שתי פרצות: צדוקים וביתוסין – צדוקים על שום צדוק, ביתוסי על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם".
צדוק וביתוס, כפי שמתואר באבות דרבי נתן, כפרו בעולם הבא ובשכר שבו, כיוון שלא מצאו רמז לכך קודם לתקופת אנטיגנוס איש סוכו (אומנם הגמרא בסנהדרין פרק חלק מאריכה להוכיח כי תחיית המתים ושכר העולם הבא מפורשים כבר בתורה, ואכמ"ל). ממילא הגיעו למסקנה שיש ליהנות ככל האפשר בעולם הזה, שהרי השכר על המעשים הטובים אינו יכול להגיע אלא בעולם הזה.
לאור זאת מובנת היטב טענתם של הצדוקים והבייתוסים שחג השבועות יחול לאחר שבת, כדי שייווצרו שני ימים טובים רצופים להתענג עליהם. אלא שעדיין הלשון אינה מובנת. מדוע תולה הזקן הבייתוסי את מועד חג השבועות במשה רבנו ולא בקב"ה?
נראה כי הוויכוח בין הפרושים לצדוקים ולבייתוסים נגע לא רק לפירוש הפסוקים בספר ויקרא, אלא בעיקר לאופן פירושם על ידי משה, אשר בחומש דברים 'הואיל באר את התורה הזאת'. בחומש דברים חוזרת ונשנית מצוות ספירת העומר וקביעת מועד חג השבועות:
"וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה'... וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ: שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה: שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ..." (דברים טז, ב–י)
כאן לא הוזכר כלל הביטוי "ממוחרת השבת". מועד תחילת הספירה הוא מ"החל חרמש בקמה", שבהחלט אפשר לשייכו ליום הראשון של חול המועד, אשר בו מותר לקצור, ואשר התורה אומרת לגביו בפירוש "ופנית בבקר והלכת לאהלך" (ראה רש"י על אתר).
משה רבנו, אם כן, מפרש את הציווי מפי השכינה אשר נכתב בספר ויקרא, והזקן הבייתוסי טוען שמאחר שמשה רבנו אוהב ישראל היה, סביר להניח שאף הוא באר את המצווה כמאפשרת התענגות יתרה של שני ימים טובים רצופים.
מטענתו של רבן יוחנן בן זכאי יכולים אנו להעמיק העמקה נוספת במחלוקתם של הפרושים והצדוקים. רבן יוחנן בן זכאי טוען כי מאחר שמצינו שמשה רבנו סיבב את העם ארבעים שנה במדבר, אי אפשר לומר בפשטות שהוא היה אוהב ישראל.
האם אכן נתכוון רבן יוחנן בן זכאי לומר שמשה רבנו לא אהב את עם ישראל? מסתבר שכוונתו הייתה להגיד כי הקב"ה לא נתן את התורה כדי שעם ישראל יתענגו אלא כדי לתקן בה את הבריות ואת העולם. כפי שהסיבוב ארבעים שנה במדבר נועד כדי שכל דור המרגלים ימות במדבר, ודור הבנים, הראויים לכך, הם שייכנסו לארץ, כך גם התורה נועדה לתקן את עם ישראל.
לפנינו, אם כן, ויכוח עקרוני לגבי מגמותיה של התורה. לדעת הצדוקים והבייתוסים מטרת התורה היא לענג את עם ישראל, ואילו לדעת הפרושים מטרתה לתקן ולצרף את הבריות. הצדוקים והבייתוסים נשענים על ההנחה שאין עולם אחר העולם הזה, ואם כן העולם הזה הוא התכלית הסופית והמושלמת, ולא נותר אלא להתענג בו. הפרושים מתבססים על כך שהתורה נועדה להיות גשר בין העולם הזה, החסר, לבין העולם הבא, שהוא הוא התכלית.
באופן מעניין, רבן יוחנן בן זכאי אינו דוחה לחלוטין את דברי הבייתוסים. הוא טוען כי 'שני דינים' הם בספירת העומר ובקביעת חג השבועות: פסוק אחד אומר "שבע שבתות תמימות תהיינה", ופסוק זה אכן מורה כדברי הצדוקים, שכן 'שבוע תמים' מתפרש כמשמעו – מיום ראשון עד יום ראשון; ופסוק שני אומר "תספרו חמישים יום", ופסוק זה מדבר על ספירת הימים, אף כאשר השבועות אינם שלמים אלא שבורים וחסרים.
נראה כי רבן יוחנן בן זכאי נמנע מלטעון את הטענה ההפוכה לגמרי מדברי הזקן הבייתוסי. הזקן הבייתוסי טוען כי אין לנו צורך בתיקון העולם – העולם מושלם, ולנו לא נותר אלא להתענג עליו. רבן יוחנן בן זכאי אינו טוען כי עולמנו חסר תקנה ואין לנו אלא לקיים מצוות כדי לזכות בעולם הבא, אלא שעולמנו אכן יכול להיתקן, אלא שלצורך כך נדרשים מאמץ ועבודה, וזוהי גופא מטרת התורה.
ספירת העומר, אם כן, היא העומדת ביסוד מחלוקת הפרושים עם הצדוקים והבייתוסים. הפרושים, ואנו, תלמידיהם, מכירים בכך שהעולם הזה נברא על מנת להיות שלם; אלא שספירת העומר היא שמבטאת את הכרתנו בכך שעדיין איננו שם. אנו סופרים, מכינים ומתעלים, בתקווה להגיע לשבועות השלמים והתמימים, ליום שכולו שבת.
|