|
מצוות ספירת העומר / מנחות סוהרב ברוך וינטרוב
בסוגייתנו מובאת מחלוקת אמוראים בשאלה אם יש למנות בספירת העומר ימים ושבועות או ימים בלבד. בגמרא מובאים דבריהם של שלושה אמוראים:
א. אביי אמר שמצווה למנות ימים ומצווה למנות שבועות.
הגרי"ז דייק מדברי אמימר כי לדעתו מצוות ספירת העומר אינה מצווה דרבנן רגילה, הממשיכה את המצווה גם כאשר אינה מחויבת מדאורייתא (כגון נטילת לולב בגבולין כל שבעה), אלא תקנה מיוחדת זכר לחורבן: לוּ היה מדובר בהרחבת תקפה של המצווה מדאורייתא, לא היה מקום לשנות את מעשה הספירה. השינוי מלמד שמדובר בתקנה חדשה לגמרי, שלא נועדה אלא להזכיר את חורבן הבית.
כך נשמע גם מלשונו של בעל המאור בסוף פסחים:
"ובספירת העומר יש ששואלין מה טעם אין אנו אומרים בו זמן... וכללו של דבר אין לנו להחמיר בספירת העומר, שאינו אלא לזכר בעלמא, והכין אסיקנא בדוכתא במנחות דאמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא. ואע"פ שאנו מונין ימים ושבועות, מנהג הוא בידינו, אבל להטעינו זמן אין לנו. ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה, כגון נטילת לולב שהוא בא לשמחה ותקיעת שופר לזכרון בין ישראל לאביהם שבשמים... ולספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפשנו לחרבן בית מאויינו".
בעל המאור מזכיר שני טעמים לכך שאין לברך שהחיינו על ספירת העומר. האחד – מכיוון שאין זה מעשה מצווה גמור אלא זכר בעלמא. השני – שאין בזכר זה שמחה כי אם עוגמת נפש (האחרונים דנו בצורך בשני הטעמים ובהבדל ביניהם, ואכמ"ל).
אפשר לטעון, אם כן, שרבנן דבי רב אשי חלקו על אמימר, ולדעתם אין התקנה זכר לחורבן בעלמא אלא מצווה דרבנן לכל דבר. כפי שמצינו מצוות אחרות שבטלו עם חורבן הבית ובכל זאת שבו חכמים וחייבו בהן (כגון מרור בפסח), כך גם מצוות ספירת העומר.
אומנם הרמב"ם (תמידין ומוספין ז, כב–כד) אומר כי מצוות ספירת העומר מחייבת מדאורייתא אף בזמן הזה:
"מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר 'וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות', ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר 'תספרו חמשים יום'... מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורין ממנה".
נראה כי הרמב"ם מדגיש את העובדה שמצוות ספירת העומר מתחילה מיום הבאת העומר ולא מהבאת העומר בפועל, וממילא החיוב חל מחמת הזמן ולא מחמת מעשה ההבאה, ונוצר אף כשכלל לא היה מעשה הבאה. זוהי גם הסיבה להגדרת המצווה כמצוות עשה שהזמן גרמא, אשר נשים ועבדים פטורים ממנה.
נראה כי לדעת הרמב"ם מחלוקת רבנן דבי רב אשי ואמימר לא הייתה רק לגבי אופן הגדרת המצווה דרבנן, כפי שביארנו קודם. לשיטתו, רבנן דבי רב אשי ואמימר נחלקו בגדרה היסודי של מצוות ספירת העומר: האם הוא מתחייב על ידי הזמן, וממילא מחויב גם בזמן הזה, או על ידי מעשה הבאת העומר, ובזמן הזה אינו אלא דרבנן.
ייתכן שיש לראות את שיטת אביי כשיטה שלישית. דברי אביי מובאים בגמרא כדי לומר שמצוות מניית הימים ומצוות מניית השבועות הן שתי מצוות נפרדות. ואכן רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה ה, ד) מחדש חידוש עצום בהקשר זה:
"למה אין מברכין ב' ברכות, אחת לימים ואחת לשבועות, שהרי ב' מצות הן והן כתפילין של ראש ושל יד... ועוד איך אנו סומכין היום י"ד יום שהם ב' שבועות והיום כ"א יום שהם שלשה שבועות, והיה לנו לומר היום י"ד יום והיום ב' שבועות.. ונראה לן משום דכתיב ז' שבועות תספור לך וגו', וכתיב נמי מיום הביאכם את עומר וגו' ז' שבתות תמימות תהיין, נמצא שלא נכתבה ספירת שבועות כי אם גבי העומר, אבל ספירת הימים לא כתיב גבי עומר, נמצא דספירת הימים הוא מן התורה אפילו בזמן הזה, וספירת השבועות בזמן דאיכ' עומר, והיו מברכין זה על זה בזמן שבית המקדש קיים".
רבנו ירוחם תמה על כך שאיננו מייחדים ברכה נפרדת לימים וברכה נפרדת לשבועות ועל כך שאיננו מונים אותם בשני מניינים נפרדים, אף על פי שבגמרא אומר אביי בפירוש שאלו שתי מצוות. הוא מיישב שאכן בזמן המקדש היו מברכים שתי ברכות נפרדות ומונים בשני מניינים נפרדים, אך בזמן הזה רק מניין הימים הוא דאורייתא, ואילו מניין השבועות הוא דרבנן ונסמך למניין הימים. רבנו ירוחם מחזק טענה זו מן הפסוקים, אשר מורים על כך שדווקא ספירת השבועות מתקשרת למעשה הבאת העומר, בעוד ספירת הימים מתקשרת לזמן בלבד.
נמצאנו למדים כי ג' שיטות הן:
א. דעת אמימר שאין ספירת העומר בזמן הזה אלא זכר לחורבן, ודייק הגרי"ז שאף מצווה דרבנן אינה, וכן משמע בבעל המאור.
|